לאחרונה שאלו אותי מה דעתי על דמוקרטיה ישירה, וחשבתי שזו הזדמנות לחלוק כמה מחשבות היסטוריות ועדכניות בנושא. עד לפני כמה שנים, הייתי בטוח שכל אדם נאור ומשכיל חייב לתמוך בדמוקרטיה. העיון בהיסטוריה של אתונה, עיר המדינה שנתנה לדמוקרטיה את שמה, ובהיסטוריה של רומא, עיר המדינה שנתנה לרפובליקה את שמה, גרם לי כמה ספקות.
כולם יודעים שבאתונה התקיימה דמוקרטיה ישירה. האזרחים (רק גברים שאינם עבדים), היו נפגשים בכיכר העיר, בוחרים נציגים למשרות שונות, ומקבלים החלטות בהצבעה ישירה. מה שלא כולם מודעים אליו, היא הביקורת שהייתה כלפי המשטר הזה, כבר באותה תקופה. הפילוסוף אפלטון, שהיה אזרח אתונאי, התנגד לצורת המשטר הזו. הביקורת של אפלטון נבעה מכמה ליקויים שבודאי אפשר להסכים שאכן קיימים בדמוקרטיה.
ליקוי ראשון הוא שבדמוקרטיה ההחלטות לא נלקחות על ידי האנשים המוכשרים ביותר, הנבונים ביותר, המנוסים ביותר או השקולים ביותר. דעת הרוב כוללת גם דעות של אנשים בורים, שטחיים, חסרי ניסיון וחסרי שיקול דעת.
ליקוי שני של הדמוקרטיה הוא שהיא מאפשרת פגיעה קשה בזכויות המיעוט. חשוב לציין בהקשר הזה, שבדמוקרטיה האתונאית הייתה לנושא הזה צורה מיוחדת: האזרחים היו יכולים להצביע על הגלייתו של אזרח מהעיר ל-10 שנים. העונש הדרקוני הזה, שהתקבל בהצבעה חשאית באמצעות חרסים, כוון לעתים קרובות דווקא לאנשים בולטים ומוכשרים שעמדו בראש סיעות מיעוט. במקרה של אפלטון, הפגיעה בזכויות המיעוט פגעה "קרוב לבית", כאשר המורה שלו, הפילוסוף סוקרטס, שהוא גם הגיבור של מרבית ספריו, נשפט על "פגיעה במוסר", ביטוי שהסתיר פשוט התנגדות לדעות שהביע, ונגזר עליו עונש מוות.
ליקוי שלישי, שנובע מהליקויים הקודמים, הוא האפשרות שפתוחה בידי אנשים שאפתנים, לזכות בהשפעה על ידי פריטה על רגשות של ההמון, בין השאר על ידי פגיעה בזכויות המיעוט (החרמת רכוש ומיסוי של המיעוט), או ליבוי רגשות לוחמניים. למעשה, כך באה הדמוקרטיה האתונאית לקיצה. מנהיגים פופוליסטיים שכנעו את הציבור שיש להמשיך את המלחמה בספרטה ובבעלות בריתה, ניצלו את הרוב שהיה להם כדי להגלות את מתנגדיהם, ובסופו של דבר הובילו להפסד במלחמה, ולירידתה של אתונה ככח משפיע בעולם המערבי.
אפלטון ניסה להציע חלופה למשטר הדמוקרטי, שלא אכנס אליה, משום שהיא משטר שאי אפשר ליישמו עם בני אדם אמיתיים. הוא גם ניסה בפועל את ההצעה שלו בסירקוז, ללא הצלחה.
בתקופתו של אפלטון, אנשים רבים העדיפו את משטרה של ספרטה על פני משטרה של אתונה. המשטר בספרטה היה משטר "ממוזג", כלומר הוא הורכב ממספר "רשויות" חופפות, שכל אחת ביטאה היגיון אחר. היו גם מלכים (שניים, במקביל), גם גופים שהורכבו מאזרחים ותיקים שנבחרו לכל חייהם, וגם פרלמנט נבחר שקיבלו בו החלטות. בגלל המרכיבים השונים, שאיזנו אחד את השני, המשטר של ספרטה היה יציב מאוד, ולא הייתה אפשרות לדמגוגים לתפוס את השלטון. לא מיותר להזכיר שגם המילה "דמגוג" מגיעה מ"דמוס", כמו "דמוקרטיה". המשטר הספרטני כלל לפיכך גם מרכיבים של שלטון יחיד, גם מרכיב של שלטון העם, וגם מרכיב של אריסטוקרטיה (מילולית: "שלטון הטובים"). אפשר כמובן לטעון שה"טובים" הם "טובים בעיני עצמם", ושמדובר באוליגרכיה ("שלטון מעטים") ולא באריסטוקרטיה, אבל בכל מקרה מדובר במנגנון ש"קירר" את הטמפרמנט הסוער של העם.
נפילתה של אתונה לא הייתה המקרה היחיד של כשלון השיטה הדמוקרטית בעת העתיקה. ההיסטוריה של רומא העתיקה מתחלקת באופן גס לשתי תקופות: לתקופת הרפובליקה, ולתקופת הקיסרות הרומית. במילים אחרות: מאות שנים היה לרומא משטר דמוקרטי, עם נושאי משרה נבחרים, שהיו צריכים לבצע תפקידים בסדר מסוים ובגילאים מסוימים, עם הגבלה של אורכי הכהונות, ועם מוקדי כוח שונים שאיזנו זה את זה. המסורת הזו, שסבלה לעתים מקשיים, בעיקר בתקופות של מלחמות, נשברה בגלל מגוון סיבות שעליהן מתווכחים היסטוריונים עד ימינו. דעתי האישית היא שהתגלו כאן אותן חולשות שהזכרתי לעיל, עם כמה חולשות חדשות, ובראש ובראשונה חוסר היכולת לקיים משטר שבו כולם שווים מבחינה פוליטית כשהפערים הכלכליים בין האזרחים הם עצומים. רומא שאחרי המלחמות הפוניות הפכה להיות יותר ויותר מדינה של רוב עני מרוד, ומיעוט של בעלי אחוזות עשירים להדהים. בנסיבות כאלה, קל לאדם עשיר ושאפתן, שאצה לו הדרך, לקנות את קולות האזרחים העניים, ולהשתלט על השלטון. זה בדיוק מה שקרה, ואחרי כמה מנהיגים פופוליסטיים כאלה, וסדרה של מעשי רצח ומלחמות אזרחים פנימיות, קרסה הדמוקרטיה הרומאית לחלוטין. עם קריסתה, גם נעלמה הדמוקרטיה כרעיון מוביל בעולם המערבי עד המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית.
אבות האומה האמריקאית היו אנשים משכילים ועשירים, והמערכת שהם בנו, ששרדה עד ימינו, התבססה על עקרונות דומים לעקרונות של ספרטה, יותר מאשר לעקרונות של אתונה. החלוקה של הקונגרס לשני בתים (הסנאט ובית הנבחרים) נועדה לייצר "אפקט מצנן". בית הנבחרים ביטא את ההיגיון הדמוקרטי, והסנאט ביטא את ההיגיון הפדרלי, כי לכל מדינה שני קולות בסנאט, ללא קשר למספר התושבים בה. הנשיא הוא בעל סמכויות נרחבות מאוד, כמעט כמו של מלך, אבל הוא מוגבל על ידי הקונגרס ובית המשפט, ומוגבל במספר הכהונות שלו. מועדי הבחירות נבחרו כך שלא יתרחשו באותם מועדים, כדי להקשות על תנועה פוליטית או מפלגה להשיג רוב באותו זמן בכל הבתים ובכל מוקדי השלטון. הביטוי הקיצוני ביותר לכך הייתה ההחלטה ששופטים בבית המשפט העליון יבחרו לכל ימי חייהם. גם החוקה הייתה דרך לייצר "אפקט מצנן". מעבר להגנה שלה על זכויות האזרח, ואפשר להעביר עליה ביקורת בעניין זה, היא נועדה להיות מכשול בפני דמגוגים. המערכת האמריקאית התגלתה כחסינה מאוד, וימים יגידו אם הנשיא הדמגוג הנוכחי, שרומס את הערכים המקובלים בחברה האמריקאית, ושהמפלגה הרפובליקנית נכנעת לו, מחשש לפגיעה בתמיכה מצד מה שהם קוראים ה"בייס", הוא הסנונית שמבשרת שבר במערכת האמריקנית, כמו הדמגוגים שבישרו את מותה של הרפובליקה הרומית והדמוקרטיה האתונאית.
כשלמדתי אזרחות בבית הספר התיכון, הציגו לנו את הדמוקרטיה הישירה כאידיאל, שאי אפשר לממש מסיבות פרקטיות במדינה מודרנית גדולה. האמת היא, שיש סיבה אחרת שבגללה יש דמוקרטיות יצוגיות, שעמדתי עליה כבר: הרצון לייצר אפקט מצנן לדעת הקהל, ולהכניס מרכיב "אריסטוקרטי" למערכת הדמוקרטית. מכיוון שכדי להיבחר אדם צריך להיות מוכר, להוכיח הישגים, או למצער להשיג תקציב לפרסום ושיווק, לא כל אחד יכול להיבחר, והסינון הזה מטייב את איכות מקבלי ההחלטות, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם.
בעידן המודרני, שמאפשר לקיים הצבעה מקוונת, חוזר הרעיון של דמוקרטיה ישירה להלהיב את הדימיון של אנשים שונים. בדרך כלל הם מתלהבים מהרעיון ש"סוף סוף" תהיה להם אפשרות להשפיע על מערכת, שלתפיסתם אינה מבטאת את טובת רוב האזרחים, בגלל "חולשת" הפוליטיקאים. הם מחמיצים, או מתעלמים במכוון מהאפשרות הסבירה ביותר, שבמוקדם או במאוחר הם ימצאו את עצמם במיעוט. מה יהיה האפקט המצנן שימנע פגיעה בזכויותיהם? מעבר לזה, האלמנט האריסטוקרטי יעלם מהדמוקרטיה. לזה יש השלכות קיצוניות מאוד. מרבית האזרחים בישראל, למשל, ואני כולל בזה אקדמאים כמעט מכל התחומים, יכשלו במבחן בסיסי ביסודות כלכלת המאקרו. כך למשל, אני מעריך שמרבית האנשים שקוראים את הפוסט הזה, אינם יודעים אם עדיף שהיבוא יהיה יותר גבוה מהיצוא, או ההיפך, או שחושבים שהם יודעים, אבל הם טועים. מרבית הציבור רוצה יותר שירותים (בריאות, חינוך, רווחה), ופחות מיסים, אבל זה לא הגיוני, כי המיסים הם אלה שמממנים את השירותים הללו. אחד מהדברים המתסכלים ביותר עבורי זה להתמודד עם אנשים משכילים ואינטיליגנטיים שבטוחים שלשאלה של יאיר לפיד "איפה הכסף"? התשובה היא "החרדים" או "פנסיות תקציביות" וכו'. כולם בטוחים שרק הם משלמים מיסים ושרק האחרים מקבלים את השירותים מהמדינה. לתת לציבור הרחב לקבל החלטות ללא הגבלה זה עניין מסוכן, במיוחד אם אין מסגרת שבתוכה חייבים לפעול, כמו "כלל ההוצאה" או יעדי גרעון.
הבעיה המרכזית שלנו אינה מידת הישירות של הדמוקרטיה שלנו, כלומר המידה שבה החלטות הרוב קובעות את המדיניות. הבעיות של הדמוקרטיה שלנו הן אחרות. הבעיות שלנו הן היחלשות התקשורת ועידן ה"פייק ניוז", עלייה באי השיויון הכלכלי בפועל בישראל, שחיתות שלטונית והיחלשות שלטון החוק, הבנה ומעורבות נמוכים של הציבור בנושאים אסטרטגיים (בטחון, כלכלה, רווחה, דמוגרפיה, חינוך, בריאות), והסיבה שבעיני היא הסכנה הגדולה ביותר: לכידות חברתית חלשה כתוצאה מקיומם של "שבטים" שממעטים מדי להיפגש, ולכן יש להם מכנה משותף קטן. את האנרגיה שלנו אנחנו צריכים להשקיע בשינוי בהיבטים האלה. דמוקרטיה ישירה תעצים את החולשות הקיימות.
"דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות שנוסו", אמר צ'רצ'יל, ואני מסכים איתו. אלא שיש שתי צורות שלטון שונות שאין לבלבל ביניהן. "דמוקרטיה" (שלטון העם) ו"אוכלוקרטיה" (שלטון ההמון). בשתיהן העם מחליט. הדמוקרטיה כוללת מרכיבים מצננים, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים, והיא משטר מאוזן, שדומה יותר למשטר בספרטה מאשר למשטר באתונה. "אוכלוקרטיה", מונח שנטבע בידי פוליביוס, הפילוסוף הרומאי מהמאה השניה לפני הספירה, היא שלטון ההמון, והיא מתאפיינת באנשים תאבי כח שמשחיתים את ההמונים במתנות ובהבטחות שווא, ושפוגעים במיעוט כדי לתחזק את שלטונם ולקבל את תמיכת ההמונים, וסופה הוא אלימות ושלטון יחיד. מדינת ישראל צריכה להגדיל את המרכיבים המצננים, ולא להקטין אותם.