דעת מיעוט

לאחרונה שאלו אותי מה דעתי על דמוקרטיה ישירה, וחשבתי שזו הזדמנות לחלוק כמה מחשבות היסטוריות ועדכניות בנושא.  עד לפני כמה שנים, הייתי בטוח שכל אדם נאור ומשכיל חייב לתמוך בדמוקרטיה.  העיון בהיסטוריה של אתונה, עיר המדינה שנתנה לדמוקרטיה את שמה, ובהיסטוריה של רומא, עיר המדינה שנתנה לרפובליקה את שמה, גרם לי כמה ספקות.

כולם יודעים שבאתונה התקיימה דמוקרטיה ישירה.  האזרחים (רק גברים שאינם עבדים), היו נפגשים בכיכר העיר, בוחרים נציגים למשרות שונות, ומקבלים החלטות בהצבעה ישירה.  מה שלא כולם מודעים אליו, היא הביקורת שהייתה כלפי המשטר הזה, כבר באותה תקופה.  הפילוסוף אפלטון, שהיה אזרח אתונאי, התנגד לצורת המשטר הזו.  הביקורת של אפלטון נבעה מכמה ליקויים שבודאי אפשר להסכים שאכן קיימים בדמוקרטיה.

ליקוי ראשון הוא שבדמוקרטיה ההחלטות לא נלקחות על ידי האנשים המוכשרים ביותר, הנבונים ביותר, המנוסים ביותר או השקולים ביותר.  דעת הרוב כוללת גם דעות של אנשים בורים, שטחיים, חסרי ניסיון וחסרי שיקול דעת.

ליקוי שני של הדמוקרטיה הוא שהיא מאפשרת פגיעה קשה בזכויות המיעוט.  חשוב לציין בהקשר הזה, שבדמוקרטיה האתונאית הייתה לנושא הזה צורה מיוחדת: האזרחים היו יכולים להצביע על הגלייתו של אזרח מהעיר ל-10 שנים.  העונש הדרקוני הזה, שהתקבל בהצבעה חשאית באמצעות חרסים, כוון לעתים קרובות דווקא לאנשים בולטים ומוכשרים שעמדו בראש סיעות מיעוט.  במקרה של אפלטון, הפגיעה בזכויות המיעוט פגעה "קרוב לבית", כאשר המורה שלו, הפילוסוף סוקרטס, שהוא גם הגיבור של מרבית ספריו, נשפט על "פגיעה במוסר", ביטוי שהסתיר פשוט התנגדות לדעות שהביע, ונגזר עליו עונש מוות.

ליקוי שלישי, שנובע מהליקויים הקודמים, הוא האפשרות שפתוחה בידי אנשים שאפתנים, לזכות בהשפעה על ידי פריטה על רגשות של ההמון, בין השאר על ידי פגיעה בזכויות המיעוט (החרמת רכוש ומיסוי של המיעוט), או ליבוי רגשות לוחמניים.  למעשה, כך באה הדמוקרטיה האתונאית לקיצה.  מנהיגים פופוליסטיים שכנעו את הציבור שיש להמשיך את המלחמה בספרטה ובבעלות בריתה, ניצלו את הרוב שהיה להם כדי להגלות את מתנגדיהם, ובסופו של דבר הובילו להפסד במלחמה, ולירידתה של אתונה ככח משפיע בעולם המערבי.

אפלטון ניסה להציע חלופה למשטר הדמוקרטי, שלא אכנס אליה, משום שהיא משטר שאי אפשר ליישמו עם בני אדם אמיתיים.  הוא גם ניסה בפועל את ההצעה שלו בסירקוז, ללא הצלחה.

בתקופתו של אפלטון, אנשים רבים העדיפו את משטרה של ספרטה על פני משטרה של אתונה.  המשטר בספרטה היה משטר "ממוזג", כלומר הוא הורכב ממספר "רשויות" חופפות, שכל אחת ביטאה היגיון אחר.  היו גם מלכים (שניים, במקביל), גם גופים שהורכבו מאזרחים ותיקים שנבחרו לכל חייהם, וגם פרלמנט נבחר שקיבלו בו החלטות.  בגלל המרכיבים השונים, שאיזנו אחד את השני, המשטר של ספרטה היה יציב מאוד, ולא הייתה אפשרות לדמגוגים לתפוס את השלטון.  לא מיותר להזכיר שגם המילה "דמגוג" מגיעה מ"דמוס", כמו "דמוקרטיה".  המשטר הספרטני כלל לפיכך גם מרכיבים של שלטון יחיד, גם מרכיב של שלטון העם, וגם מרכיב של אריסטוקרטיה (מילולית: "שלטון הטובים").  אפשר כמובן לטעון שה"טובים" הם "טובים בעיני עצמם", ושמדובר באוליגרכיה ("שלטון מעטים") ולא באריסטוקרטיה, אבל בכל מקרה מדובר במנגנון ש"קירר" את הטמפרמנט הסוער של העם.

נפילתה של אתונה לא הייתה המקרה היחיד של כשלון השיטה הדמוקרטית בעת העתיקה.  ההיסטוריה של רומא העתיקה מתחלקת באופן גס לשתי תקופות: לתקופת הרפובליקה, ולתקופת הקיסרות הרומית.  במילים אחרות: מאות שנים היה לרומא משטר דמוקרטי, עם נושאי משרה נבחרים, שהיו צריכים לבצע תפקידים בסדר מסוים ובגילאים מסוימים, עם הגבלה של אורכי הכהונות, ועם מוקדי כוח שונים שאיזנו זה את זה.  המסורת הזו, שסבלה לעתים מקשיים, בעיקר בתקופות של מלחמות, נשברה בגלל מגוון סיבות שעליהן מתווכחים היסטוריונים עד ימינו.  דעתי האישית היא שהתגלו כאן אותן חולשות שהזכרתי לעיל, עם כמה חולשות חדשות, ובראש ובראשונה חוסר היכולת לקיים משטר שבו כולם שווים מבחינה פוליטית כשהפערים הכלכליים בין האזרחים הם עצומים.  רומא שאחרי המלחמות הפוניות הפכה להיות יותר ויותר מדינה של רוב עני מרוד, ומיעוט של בעלי אחוזות עשירים להדהים.  בנסיבות כאלה, קל לאדם עשיר ושאפתן, שאצה לו הדרך, לקנות את קולות האזרחים העניים, ולהשתלט על השלטון.  זה בדיוק מה שקרה, ואחרי כמה מנהיגים פופוליסטיים כאלה, וסדרה של מעשי רצח ומלחמות אזרחים פנימיות, קרסה הדמוקרטיה הרומאית לחלוטין.  עם קריסתה, גם נעלמה הדמוקרטיה כרעיון מוביל בעולם המערבי עד המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית.

אבות האומה האמריקאית היו אנשים משכילים ועשירים, והמערכת שהם בנו, ששרדה עד ימינו, התבססה על עקרונות דומים לעקרונות של ספרטה, יותר מאשר לעקרונות של אתונה.  החלוקה של הקונגרס לשני בתים (הסנאט ובית הנבחרים) נועדה לייצר "אפקט מצנן".  בית הנבחרים ביטא את ההיגיון הדמוקרטי, והסנאט ביטא את ההיגיון הפדרלי, כי לכל מדינה שני קולות בסנאט, ללא קשר למספר התושבים בה.  הנשיא הוא בעל סמכויות נרחבות מאוד, כמעט כמו של מלך, אבל הוא מוגבל על ידי הקונגרס ובית המשפט, ומוגבל במספר הכהונות שלו.  מועדי הבחירות נבחרו כך שלא יתרחשו באותם מועדים, כדי להקשות על תנועה פוליטית או מפלגה להשיג רוב באותו זמן בכל הבתים ובכל מוקדי השלטון.  הביטוי הקיצוני ביותר לכך הייתה ההחלטה ששופטים בבית המשפט העליון יבחרו לכל ימי חייהם.  גם החוקה הייתה דרך לייצר "אפקט מצנן".  מעבר להגנה שלה על זכויות האזרח, ואפשר להעביר עליה ביקורת בעניין זה, היא נועדה להיות מכשול בפני דמגוגים.  המערכת האמריקאית התגלתה כחסינה מאוד, וימים יגידו אם הנשיא הדמגוג הנוכחי, שרומס את הערכים המקובלים בחברה האמריקאית, ושהמפלגה הרפובליקנית נכנעת לו, מחשש לפגיעה בתמיכה מצד מה שהם קוראים ה"בייס", הוא הסנונית שמבשרת שבר במערכת האמריקנית, כמו הדמגוגים שבישרו את מותה של הרפובליקה הרומית והדמוקרטיה האתונאית.

כשלמדתי אזרחות בבית הספר התיכון, הציגו לנו את הדמוקרטיה הישירה כאידיאל, שאי אפשר לממש מסיבות פרקטיות במדינה מודרנית גדולה.  האמת היא, שיש סיבה אחרת שבגללה יש דמוקרטיות יצוגיות, שעמדתי עליה כבר: הרצון לייצר אפקט מצנן לדעת הקהל, ולהכניס מרכיב "אריסטוקרטי" למערכת הדמוקרטית.  מכיוון שכדי להיבחר אדם צריך להיות מוכר, להוכיח הישגים, או למצער להשיג תקציב לפרסום ושיווק, לא כל אחד יכול להיבחר, והסינון הזה מטייב את איכות מקבלי ההחלטות, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם.

בעידן המודרני, שמאפשר לקיים הצבעה מקוונת, חוזר הרעיון של דמוקרטיה ישירה להלהיב את הדימיון של אנשים שונים.  בדרך כלל הם מתלהבים מהרעיון ש"סוף סוף" תהיה להם אפשרות להשפיע על מערכת, שלתפיסתם אינה מבטאת את טובת רוב האזרחים, בגלל "חולשת" הפוליטיקאים.  הם מחמיצים, או מתעלמים במכוון מהאפשרות הסבירה ביותר, שבמוקדם או במאוחר הם ימצאו את עצמם במיעוט.  מה יהיה האפקט המצנן שימנע פגיעה בזכויותיהם?  מעבר לזה, האלמנט האריסטוקרטי יעלם מהדמוקרטיה.  לזה יש השלכות קיצוניות מאוד.  מרבית האזרחים בישראל, למשל, ואני כולל בזה אקדמאים כמעט מכל התחומים, יכשלו במבחן בסיסי ביסודות כלכלת המאקרו.  כך למשל, אני מעריך שמרבית האנשים שקוראים את הפוסט הזה, אינם יודעים אם עדיף שהיבוא יהיה יותר גבוה מהיצוא, או ההיפך, או שחושבים שהם יודעים, אבל הם טועים.  מרבית הציבור רוצה יותר שירותים (בריאות, חינוך, רווחה), ופחות מיסים, אבל זה לא הגיוני, כי המיסים הם אלה שמממנים את השירותים הללו.  אחד מהדברים המתסכלים ביותר עבורי זה להתמודד עם אנשים משכילים ואינטיליגנטיים שבטוחים שלשאלה של יאיר לפיד "איפה הכסף"? התשובה היא "החרדים" או "פנסיות תקציביות" וכו'.  כולם בטוחים שרק הם משלמים מיסים ושרק האחרים מקבלים את השירותים מהמדינה.  לתת לציבור הרחב לקבל החלטות ללא הגבלה זה עניין מסוכן, במיוחד אם אין מסגרת שבתוכה חייבים לפעול, כמו "כלל ההוצאה" או יעדי גרעון.

הבעיה המרכזית שלנו אינה מידת הישירות של הדמוקרטיה שלנו, כלומר המידה שבה החלטות הרוב קובעות את המדיניות.  הבעיות של הדמוקרטיה שלנו הן אחרות.  הבעיות שלנו הן היחלשות התקשורת ועידן ה"פייק ניוז", עלייה באי השיויון הכלכלי בפועל בישראל, שחיתות שלטונית והיחלשות שלטון החוק, הבנה ומעורבות נמוכים של הציבור בנושאים אסטרטגיים (בטחון, כלכלה, רווחה, דמוגרפיה, חינוך, בריאות), והסיבה שבעיני היא הסכנה הגדולה ביותר: לכידות חברתית חלשה כתוצאה מקיומם של "שבטים" שממעטים מדי להיפגש, ולכן יש להם מכנה משותף קטן.  את האנרגיה שלנו אנחנו צריכים להשקיע בשינוי בהיבטים האלה.  דמוקרטיה ישירה תעצים את החולשות הקיימות.

"דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות שנוסו", אמר צ'רצ'יל, ואני מסכים איתו.  אלא שיש שתי צורות שלטון שונות שאין לבלבל ביניהן.  "דמוקרטיה" (שלטון העם) ו"אוכלוקרטיה" (שלטון ההמון).  בשתיהן העם מחליט.  הדמוקרטיה כוללת מרכיבים מצננים, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים, והיא משטר מאוזן, שדומה יותר למשטר בספרטה מאשר למשטר באתונה.  "אוכלוקרטיה", מונח שנטבע בידי פוליביוס, הפילוסוף הרומאי מהמאה השניה לפני הספירה, היא שלטון ההמון, והיא מתאפיינת באנשים תאבי כח שמשחיתים את ההמונים במתנות ובהבטחות שווא, ושפוגעים במיעוט כדי לתחזק את שלטונם ולקבל את תמיכת ההמונים, וסופה הוא אלימות ושלטון יחיד.  מדינת ישראל צריכה להגדיל את המרכיבים המצננים, ולא להקטין אותם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

הערות היסטוריות על חוקים

לאחרונה (יולי 2018) צפה מחלוקת עזה בציבור הישראלי בנושא "חוק הלאום".  מבלי להעיר שום דבר על ההיבטים החוקיים, שכן אינני משפטן, אני רוצה להוסיף לדיון פרספקטיבה היסטורית, על חוקות והפרשנות שלהן.  חוקי היסוד של מדינת ישראל הם חוקה בפועל (משפטנים – להתאפק), ולכן מעניין לשאול, האם זה באמת משנה מה כתוב בחוק יסוד לכאורה תמים, והאם באמת חשובה כל מילה וכל אות, והאם באמת חשוב מה אין בחוק? לצורך העניין, מעניין לבחון דוגמא היסטורית מרתקת, ואני מתכוון לתיקונים לחוקה האמריקאית בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית – התיקונים ה-13, ה-14 וה-15.  כל מה שאכתוב פה, יהיה קרוב לודאי מוכר למי שלמד היסטוריה אמריקאית, אבל אני מניח שיהיה חדש לרוב קוראי הישראלים, שלמדו על מלחמת האזרחים האמריקאית, ואין להם בדרך כלל ידע עמוק על מה שקרה מיד אחריה.

עם סיום המלחמה, ולאחר רצח הנשיא לינקולן, הושבע סגן הנשיא אנדרו ג'ונסון לנשיאות.  הוא היה דרומי במוצאו, והיה מתומכי האיחוד וממתנגדי הפרישה של מדינות הדרום.  רבים כיום מדרגים אותו כאחד מהנשיאים הגרועים בהיסטוריה האמריקאית.  במתח שבין איחוי האומה האמריקאית, לרצון לבטל את העבדות, שהייתה הסיבה למלחמה, הוא בחר באיחוי.  הוא דרש ממדינות הדרום דרישות צנועות בלבד כדי לקבלן חזרה לאיחוד – בעיקר שיקבלו בבית הנבחרים של כל מדינה את התיקון ה-13 לחוקה (שנוסח והתקבל תוך כדי המלחמה).

התיקון ה-13 לחוקה אומר משהו כזה (תרגום חופשי, מומלץ לקרוא בשפת המקור): "לא עבדות ולא שירות שלא מרצון, חוץ מאשר כעונש על הרשעה חוקית בפשע, יתקיימו בארצות הברית או בכל מקום שנתון לשליטתה", ו"לקונגרס תהיה סמכות לאכוף סעיף זה באמצעות חקיקה מתאימה".

נראה תמים, לא?

מדינות הדרום הדרום אישרו ברובן בזריזות את התיקון ה-13, אם כי מיעוטן עשו זאת רק במאה ה-20, ומיסיסיפי רק ב-1995. מיד לאחר מכן החלו לחוקק חוקי black codes, שהפלו את השחורים לרעה בכל תחום, וניסו לחייב שחורים לעבודה תחת "הסכמים" שהיו לא שונים בהרבה מעבדות.  הפעולה הנחושה הזו, שהפכה את הדם שנשפך במלחמה לדם שנשפך לשווא, גרמה להתחזקות הפלג הרדיקלי שבקרב המפלגה הרפובליקנית (מפלגתו של לינקולן, שהתנגדה לעבדות), שהבין שהתיקון לחוקה לא היה מספיק טוב, וגם הבין שאנדרו ג'ונסון הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון.  למרות שהתיקון ה-13 הוא התיקון הראשון לחוקה שנתן כח מפורש לקונגרס ביישום שלו, בגלל חשש שהמדינות עצמן לא יעשו זאת, ניסוחו לא היה מספיק חזק, כי אם החקיקה של המדינות היא "רק" מפלה ויוצרת אי שיוויון, ולא חקיקה של "עבדות" במובנה המילולי, לא היה בסיס להתערבות של הקונגרס.

חדי עין גם ישימו לב להסתייגות בתיקון שנוגעת לעבודת פרך של אסירים.  זו עוד דוגמה לניסוח אומלל, ולמה שיכול לקרות אחר כך, כשיש מי שרוצה לפרש את החוקה באופן מסוים.  מאז ועד היום, בעיקר במדינות הדרום, חלה עלייה אדירה במספר האנשים שיושבים בכלא.  מרביתם שחורים.  זו גם דרך למנוע מהם להצביע בבחירות, כפי שאסביר בהמשך, אבל לשם כך צריך לספר את סיפורו של התיקון ה-14 לחוקה.

התיקון ה-14 לחוקה, שנוסח במיוחד כדי להתגבר על הפעולה של מדינות הדרום ביישום black codes, הוא ארוך ולא אתרגם אותו במלואו.  התיקון הזה הכיר לראשונה בזכות לאזרחות של כל אדם שנולד בארצות הברית, קבע שאין לפגוע בזכויות של אזרחי ארצות הברית – הזכות לחירות, חיים, לרכוש, לזכות עמידה בבית משפט, וכו'.  מה לא כלול ברשימה? זכות הבחירה.  התיקון גם קבע שמספר הנציגים של כל מדינה בקונגרס יקבע לפי מספר הגברים מעל גיל 21 שכשירים להצביע, ובמידה וממישהו נמנעה הזכות להצביע, הוא יקוזז מסך כל המצביעים, לצורך חישוב מספר הנציגים של אותה מדינה.  כאן המקום להזכיר שעד מלחמת האזרחים האמריקאית, הייתה אוכלוסיית הגברים השחורים מוכפלת בשלוש חמישיות, והמספר הזה היה נחשב לצורך חישוב מספר האלקטורים של כל מדינה.  התיקון ה-14 ניסה לתקן את הנושא הזה.  אלא שהוא השאיר שני חורים נוראים, והכניס לחוקה עוד עוול, שיתואר בהמשך.

החור הראשון – התיקון ה-14 מתייחס במפורש לאפשרות למנוע מאדם להצביע בגלל הרשעה בפשע.  במקרה כזה, הוא אינו מקוזז ממכסת המצביעים לצורך חישוב מספר הנציגים.  התוצאה הנוראית של החור הזה הייתה עלייה אדירה במספר הכלואים בארצות הברית, במיוחד במדינות הדרום, בעיקר של שחורים.  זו דרך חוקית, עד ימינו, למנוע משחורים זכות הצבעה בארצות הברית, והסיבה העיקרית לכך שזו המדינה שמחזיקה במספר הגדול ביותר של אסירים בעולם (כן, יותר מרוסיה ומסין), ובשיעור הגדול ביותר של אזרחים מאחורי סורג ובריח – אפילו ביחס למדינות לא דמוקרטיות.

החור השני – התיקון ה-14 לא התייחס לזכות ההצבעה כאל זכות בסיסית של אזרח אמריקאי, כמו הזכות לחיים, לחירות ולרכוש.  הוא אפשר לכאורה למנוע משחורים את זכות ההצבעה.

העוול של הסעיף הזה – הוא הכניס לחוקה באופן מפורש את האפליה שהייתה מרומזת עד אז, של נשים.  המילה male הופיעה לראשונה בחוקה, ויצרה קרע בין התנועה הפמיניסטית שתמכה עד אז נמרצות בשחרור העבדים השחורים לבין חלק ממנהיגי השחורים.

מדינות הדרום ניצלו את החורים שלעיל עד תומם, ומשום כך נוצר התיקון ה-15 לחוקה, שהגדיר בפשטות שאין לשלול מאזרחים את הזכות להצביע מטעמים של גזע, צבע עור, או סטטוס קודם של עבדות.  נשמע מספיק חד?

לא.  במקום לכתוב במפורש, שאין לשלול מאזרחים את הזכות להצביע משום סיבה שהיא, הוגדר רק שאסור לשלול את זכות ההצבעה מטעמים של גזע.  אבל מה עם טעמים אחרים?  כך נוצרו פרקטיקות דרומיות יצירתיות – הגדרה שאנשים צריכים לעבור בחינה בפני רשם מיוחד, כדי להוכיח שהם מספיק משכילים להצביע, או הגדרה שאנשים צריכים לשלם מס הצבעה, מראש, עוד לפני שיש בחירות.  באופן לא מפתיע הפרקטיקות הללו מנעו מכמעט כל האזרחים השחורים את זכות ההצבעה, במשך 100 השנים הבאות.  כשלמדינות הצפון נמאס להתעסק בזכויות השחורים, יכלו מדינות הדרום גם להגביר את השימוש בטכניקה נוספת למניעת הצבעה של שחורים – אלימות מאורגנת.

התיקונים ה-14 וה-15 היו יכולים למנוע את זה – היו יכולים להגדיר שאין לשלול את זכות ההצבעה של אף אדם משום סיבה שהיא, ושמספר האלקטורים של כל מדינה יקבע לפי מספר האנשים שמצביעים בה בפועל, במקום מספר הגברים שחיים בה ויש להם באופן תיאורטי זכות הצבעה.  ההזדמנות הזו הוחמצה.

כסיפור צדדי, הפמיניסטיות ראו באימוץ התיקון ה-15 בגידה בהן.  מכאן ואילך מאבקן להשגת זכויות הצבעה יתעלם מסוגיות של זכויות השחורים, וכשהן ישיגו את זכות ההצבעה בתיקון ה-19 אחרי מלחמת העולם הראשונה, הן ישיגו אותה בתיקון שינוסח כמו התיקון ה-15, בצורה שתאפשר להמשיך להפלות את השחורים (והשחורות).

אם הגעתם בקריאה עד כאן, וחשבתם שהניסוח הלא זהיר והמטופש של התיקונים הללו מיצה את עצמו, נכונה לכם עוד הפתעה קטנה.  בשנת 2010, החליט בית המשפט העליון האמריקאי החלטה תקדימית חשובה במשפט Citizens United v. FEC, ברוב של 5-4 שלפיה התיקון הראשון לחוקה, שמקנה חופש דיבור, מונע אפשרות להגביל את סכומי התרומה לקמפיינים פוליטיים, ושהזכות הזו מוקנה לכל person, וזה כולל תאגידים.  מכאן ואילך, יכולים תאגידים בארצות הברית להשקיע כמה שהם רוצים במימון קמפיינים של בחירות.  ההחלטה הזו התבססה בין השאר על פרשנות יצירתית וניסוח קצת מרושל של התיקון ה-14 לחוקה, שהשתמש במונח person.  השופטים קבעו שגם תאגידים הם persons, ומכאן שיש להם זכויות.  ההשלכות של הההחלטה הזו הן מרחיקות לכת, ויתכן שהן אחת מהסיבות לעלייתו לנשיאות של הנשיא טראמפ (יש כאלה שחושבים שהוא נשיא טוב, ויתכן שזה מה שההיסטוריה תקבע, אבל זה עניין לפוסט אחר).  יש גם כאלה שחוזים את התדרדרות המשטר הדמוקרטי של ארצות הברית בעקבות התקדים.

בחזרה לישראל, חוק הלאום נועד לשמש כמשענת לבית המשפט העליון הישראלי, אחרי שהרכבו יקבע בהתאם לרצון הבוחר, כדי שזה יוכל להחליט שלגיטימי בישראל להגדיר ישוב ליהודים בלבד או לערבים בלבד.  כידוע, הפרקטיקה הזו קיימת מאז קום המדינה, אך לא היה לה בסיס חוקי.  גם בישראל יש "קונצים" דומים לאלה שהפעילו מדינות הדרום – ועדות קבלה בישובים, העדפת "יוצאי צבא", הקצאת קרקעות על ידי גופים "לא ממשלתיים" וכו'.  מטרת החוק היא לאפשר את האפליה הזו בלי קונצים.  האנשים שתמכו בחוק, עשו זאת לא מרשעות ומרצון להפלות ערבים, אלא בעיקר משום שהם חושבים שבכך הם מגינים על הלאום היהודי, ועל ההחזקה שלו במדינת ישראל.  הם הביעו חששות שאפילו חוק השבות עלול להיפסל על ידי בית המשפט העליון, בהעדר חוק הלאום, על בסיס חוק יסוד כבוד האדום וחירותו.

הבעיה העיקרית היא שלחוקי יסוד יש חיים משלהם, וחוק היסוד החדש שנחקק אכן מאפשר, בהינתן השופטים המתאימים, להכשיר אפליה מסוגים שונים, ובהם כאלה שאין בהם שום אינטרס לאומי באמת (למען הסר ספק, אני חושב שאם היו לי שכנים מוסלמים, לא היה קורה שום נזק לציונות ולעם היהודי, ואפילו אולי הייתה תועלת).  האבק עדיין לא שקע, ומוקדם עדיין לקבוע מה תהיה התוצאה, אבל החשש, בהסתמך על תקדימים אחרים בהיסטוריה, הוא מוצדק.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

למה דווקא ילדים תימנים?

לאחרונה צפה מחדש במרחב הציבורי פרשת "ילדי תימן", ודרישה של פעילים ומשפחות לחשיפת החלקים החסויים מהפרוטוקול של אחת מועדות החקירה שעסקו בנושא.  בעיני הפעילים הללו, מדובר בסיפור גזעני מובהק, שבו אשכנזים אינם מאפשרים לידיעות שאינן נוחות להם לחדור לתודעתם, והם מפקפקים בכל עדויות הראיה והשמיעה, כי אינם רוצים להכיר בגודל הזוועה, קרי במאמץ מכוון ושיטתי של הממסד האשכנזי לגנוב תינוקות תימנים, ולהעבירם לגידול במשפחות אשכנזיות.

במתח שבין מגה-סיפור לתיאוריית קונספירציה, קשה מאוד לקיים דיון שאינו מאוד רגשי בנושא.  דעתי היא שאין כאן מגה-סיפור, אבל העובדה שאני שייך (תודעתית, גם אם לא באמת מבחינת מוצאי) לאיזושהי הגמוניה אשכנזית, מחייבת אותי להניח מחמת הספק שאולי באמת יש לי כאן בעיית תפיסה, ולהשאיר את הדיון הישיר בשאלת חטיפת ילדי תימן להיסטוריונים מקצועיים.

מכיוון שהסיפור הפך לאחרונה בתקשורת מ"פרשת ילדי תימן" ל"פרשת ילדי תימן הבלקן והמזרח", יש לי בכל זאת משהו להוסיף לקהל הרחב.  מכיוון שאבי נולד בבלקן, ומשפחתו עלתה לארץ ב-1949, ובילדותי לא שמעתי שום סיפורים על ילדים בולגרים שנחטפו, נראה לי שהניסיון להפוך את הפרשה הזו, שהייתה במשך עשרות שנים "פרשת ילדי תימן", ולהרחיבה גם למדינות מוצא אחרות, הוא ניסיון של הפעילים להתמודד עם החולשה הגדולה ביותר של הסיפור, והיא השאלה הפשוטה: למה דווקא ילדים תימנים?

על פניו, אילו רצו השלטונות לחטוף ילדים, מדוע לוותר על ילדים צפון אפריקאים (שחלקם בעלי עור בהיר), או על ילדי בולגריה, שעלו לארץ באותה תקופה, ויושבו באותן מעברות?  אפשר לנסות להסביר את זה בטענה שהיה רצון של ההגמוניה הישראלית האשכנזית לגדל ילדים בחינוך חילוני ולא בחינוך דתי, אבל המשפחות התימניות אינן יותר דתיות מאלו שעלו מעירק ומצפון אפריקה.  מלכתחילה הסיפור נראה מוזר.

אלא שמי שמאמין שהסיפור אמיתי, דווקא רואה בכך שמדובר רק בילדים תימנים דווקא ראיה לאמיתותו של הסיפור.  מדוע שדווקא משפחות תימניות ישקרו, ימציאו סיפור, או יאמינו שילדיהם נחטפו?

אלא שלזה דווקא יש סיבה אפשרית.  אני מביא אותה פה, ומדגיש שאין בה להוכיח שמדובר בסיפור לא אמיתי.  היא רק סיבה שיכולה להסביר מדוע דווקא עולי תימן יחשדו בממסד שהוא חוטף תינוקות כדי לגדלם בחינוך שונה מזה שיקבלו על ידי הוריהם.

מאמרה של פרופסור בת-ציון עראקי קלורמן בנושא "גזירת היתומים" בתימן, יכול לשפוך אור על העניין.  החל מסוף המאה ה-18 היה חוק בתימן, מעוגן במסורת המוסלמית הזידית, שלפיו יתומים מ"בני החסות" (הד'ימים) יגודלו על ידי המדינה כמוסלמים.  התקנה הזו הייתה תקנה סוציאלית, שנבעה מתוחלת החיים הנמוכה וריבוי היתומים בתימן.  התקנה הייתה קיימת עד שכבשו העות'מאנים את תימן ב-1872 והפסיקו אותה.  אלא שהתקנה חודשה בשנות העשרים של המאה ה-20.  היא נאכפה לראשונה באופן נוקשה וערערה מאוד את היחסים בין היהודים למוסלמים בתימן.  בשנות ה-30 וה-40 היא כמעט לא נאכפה, והשלטונות המוסלמים נהגו בפשרנות ואפשרו ליהודים פתרונות שונים להתחמק מהחוק, על ידי נישואי יתומים, הסתרתם וכו'.

אלא שלא תמיד יש קשר בין היקף ממשי של תופעה, לבין התפיסה הציבורית של התופעה.  בשנות השלושים והארבעים, ניהלו פעילים יהודים תימנים בישראל מאבק כדי להקצות מכסות עליה ליהודי תימן.  כחלק מהמאבק הזה, הם השתמשו בתעמולה שהתבססה על הסבל של יהודי תימן, ובתוך זה הרחיבו מאוד את הסיפור של האסלום בכפיה של ילדים יהודים.  כך קנה הסיפור הזה מקום משמעותי בתודעתם של יהודי תימן.

כלומר, יהודי תימן היו היהודים היחידים שעלו לישראל ממדינה שבה היה חוק שחייב "חטיפה" של ילדים, אמנם יתומים, אבל לכאורה מתוך מטרה לחנכם על פי דת שבה היה מעוניין המשטר.  הם היו מודעים מאוד לחוק הזה, ללא קשר למידת ישומו בפועל, שכן החוק היה נושא עיקרי בתעמולה שניהלו יהודי תימן שכבר היו בישראל לטובת אחיהם בתימן.  במילים אחרות, הם יכלו לגמרי לדמיין שמשטר עוין, בעל ערכים שונים משלהם, ירצה שילדיהם יקבלו חינוך שונה מזה שהם התכוונו לתת לילדיהם.  כך הגיעו לישראל של שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, אחרי טלטולי דרך וקשיים רבים, למעברות, לשלג של שנת 1950, למדינה שתנאי התברואה בה היו מחפירים, מלאה במחלות שהגיעו מכל העולם יחד עם המהגרים וניצולי השואה.

יתכן כמובן, שהיו חטיפות רבות של ילדים, אבל נראה שיש הסבר היסטורי מספק מדוע דווקא יהודי תימן יעלו את החשד שמותם של ילדיהם הוא מפוברק ומדובר בחטיפה, ולא יקבלו הסבר שמדובר במוות טבעי.

כאמור, גם לפרנואידים יש אויבים, ויתכן שיתברר עוד שסיפור "חטיפת ילדי תימן" הוא אמת מזעזעת.  תרומתי לעניין היא רק שיהודי תימן אכן היו פרנואידים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מי מפחד ממדינה דו לאומית?

ב-25 באוגוסט 1830, הוצגה בבריסל האופרה "האילמת מפורטיצ'י", לכבוד יום הולדתו של ויליאם הראשון מלך הולנד.  האריה Amour Sacre de la Patrie במערכה השניה שילהבה את הקהל, שפרץ אל הרחובות של בריסל והחל את המהפכה שקרעה את "בלגיה" מתוך ממלכת הולנד.  למהפכה היו סיבות רבות, שהיו קשורות בשילוב אינטרסים של קבוצות שונות באוכלוסיה.  מצד אחד אינטלקטואלים ליברלים שרצו חוקה שמבטיחה זכויות אדם, ומצד שני אנשי מסורת ששאפו להחזיר את הכוח של הכנסיה הקתולית ובעלי האדמה, ולהאט את עלייתה של תעשייה מודרנית.  השלטון ההולנדי היה שנוא בבלגיה לא רק בגלל הרפורמות שלו, אלא גם בגלל הפרוטסטנטיות שלו, ובעיקר בגלל שהוא נכפה על הבלגים בהסכם וינה.

המדינה הבלגית הייתה מראשיתה חיבור של שתי טריטוריות שונות זו מזו.  בדרום היו הוולונים, דוברי הצרפתית, ובצפון הפלמים, דוברי ההולנדית.  בתוך האזור הפלמי הייתה העיר בריסל מעין מובלעת שבה היה רוב לדוברי צרפתית.  שני האזורים היו שווים בערך בשטחם ובגודל האוכלוסיה שבהם (כיום הפלמים מהווים רוב).  התודעה הלאומית הנפרדת עוד לא התפתחה ב-1830, ושתי הקבוצות השתתפו במהפכה.  עם זאת, מכיוון שהאריסטוקרטיה הפלמית הייתה דוברת צרפתית וראתה עצמה שייכת לתרבות הצרפתית הנעלה, ומכיוון שהולנדית הייתה שפתו של הכובש השנוא שממנו השתחררו הבלגים, המדינה החדשה אימצה את השפה הצרפתית כשפת המדינה הבלעדית במערכות הממשל כולן, כולל מערכת החינוך ומערכת המשפט.  לאורך השנים, החלו שני חלקי בלגיה לקבל ציביון שונה לא רק מבחינת שפת הדיבור.  החלק הוולוני נעשה מתועש יותר, חילוני יותר וסוציאליסטי יותר, לעומת החלק הפלמי שנשאר אגררי וקתולי.  קהילות השפה נשארו נפרדות לחלוטין, בכל מעגלי החיים.

הפלמים החלו בתהליך איטי וכואב של השגת זכויות לשימוש בשפתם.  לאומנים פלמים אף שאפו לעצמאות החבל הפלמי מהחבל הוולוני.  חלק מהלאומנים הללו היו מוכנים גם לשתף פעולה עם הכובש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ששש לייצר חיץ בין הוולונים והפלמים, ולעודד את הלאומיות הפלמית הנפרדת.  למרות שמרבית הפלמים השתתפו בלחימה האמיצה וחסרת הסיכוי בגרמנים, שהובילה לברוטליות הגרמנית ולמה שמכונה "האונס של בלגיה", שיתוף הפעולה של אותו מיעוט פלמי יצר האשמות בבגידה כלפי הפלמים כולם, רדיפה פוליטית של מנהיגי הפלמים אחרי המלחמה, ומרירות רבה בין שתי קהילות השפה.  התופעה הזו חזרה גם במלחמת העולם השניה, שבה היו משתפי פעולה ומתנגדים גם בקרב הוולונים וגם בקרב הפלמים.  אחרי המלחמה היו מעשי נקם בודדים ומשפטים כנגד בוגדים ומשתפי פעולה.  באחד ממעשי הנקם הללו פוצצה האנדרטה לזכר החיילים הפלמים שהשתתפו בלחימה בגרמנים במלחמת העולם הראשונה.  האנדרטה Ijzertoren נבנתה מחדש על ידי הוטראנים הפלמים. היא מהווה סמל לאומי פלמי ועד היום יש עליה את האותיות AVV-VVK, ראשי התיבות של "הכל למען פלנדרס, פלנדרס למען כריסטוס".

אחרי מלחמת העולם השניה החל דווקא החלק הפלמי של בלגיה לשגשג מבחינה כלכלית לעומת החלק הוולוני, והפלמים גם הפכו דמוגרפית לרוב.  בשלב זה הפלמים גם השיגו את כל הזכויות שלהן שאפו מבחינת השימוש בשפה במערכות השלטון.  למרות זאת, הפלמים דחפו יותר ויותר להיבדלות, והממשלה שותקה לחלוטין.  החל מ-1970, עברה בלגיה סידרה של רפורמות חוקתיות, שהפכו אותה לפדרציה, או למדינה דו לאומית.

קוראים ישראלים שמדמיינים מדינה דו לאומית, מדמיינים לרוב מדינה שיש בה שני דגלים, או שני הימנונים.  יש ישראלים שחוששים מהפיכתה של מדינת ישראל למדינה דו לאומית, ובדרך כלל הם חושבים על מדינה דמוקרטית שבה יש רוב ומיעוט, ולכן דמוגרפית במדינה כזו מתישהו יהפכו הערבים לרוב.  זו תפיסה שגויה לחלוטין של הרעיון של מדינה דו לאומית במודל הבלגי.  למען האמת, למי שמכיר את המשטר הישראלי, ואת עקרונות המשטר הדמוקרטי, קשה להאמין שמשטר כמו שיש בבלגיה קיים במציאות.

בבלגיה יש פרלמנט לאזור הפלמי, פרלמנט לאזור הוולוני, ובנוסף פרלמנטים נפרדים לכל קהילת שפה בתוך כל אזור (כי יש מיעוט דובר צרפתית בפלנדריה, ומיעוטים דוברי פלמית וגרמנית בוולוניה).  לבריסל יש פרלמנט משלה.  למדינה הבלגית יש גם פרלמנט פדרלי משותף, אבל היחסים בין הנציגים הפלמים והוולונים בו הם קבועים מראש, ואינם מהווים שיקוף של גודלי האוכלוסיות.  הפלמים יכולים להצביע רק בעד מפלגות פלמיות בפרלמנט, והווולונים רק בעד מפלגות וולוניות.  מערכת החינוך היא נפרדת – יש בתי ספר צרפתיים ופלמים, ולא מלמדים את שתי השפות בשום בית ספר (כמעט).  תושבים רבים בבלגיה מדברים יותר משפה אחת, אבל לרוב השפה השניה היא אנגלית.  בלגיה היא ערב רב של סמכויות חופפות של פרלמנטים שונים, ומרבית הכח לא נמצא בידי הפרלמנט הפדרלי, אלא דווקא בידי הפרלמנטים האזוריים.  אין גם שום סיבה למפלגה כלשהי לחזר אחרי קולות וולונים ופלמים, ומשום כך הזירה הפוליטית הבלגית נעשית יותר ויותר לעומתית וקיצונית, ומפלגות ימין לאומניות דוחפות ל"מכת החסד" ולהיפרדות מוחלטת, בעיקר בקרב הפלמים.

קשה כמעט לדמיין איך משהו כזה לא מתפוצץ מיד, ואיך למרות משקעי העבר, הסכסוך הזה כמעט לעולם אינו גולש לאלימות.  זה קשור בתרבות הפוליטית הבלגית, שבה המונח "פשרה בלגית" מתאר משהו דומה ל'פשרה המפא"יניקית' שלנו, וגם בעובדה ששני העמים מחזיקים ברכוש משותף יקר – בעיר הבירה בריסל, שהיא דו לשונית ודו לאומית, ובירת האיחוד האירופי.  זוהי מציאות אירונית שבאותו זמן שבו אירופה עברה תהליך של גיבוש ואיחוד, עברה בלגיה תהליך הפוך.

ועכשיו נסו לדמיין את זה בעברית ובערבית.  שני עמים, עם היסטוריה עקובה מדם ביניהם, נראטיבים היסטוריים מנוגדים, דתות שונות, שפות שונות, בערך שיויון מספרי (אם כוללים את רצועת עזה) אבל עם קצב גידול דמוגרפי שונה, התפתחות כלכלית שונה, ורכוש משותף יקר (ירושלים והמקומות הקדושים).  הצלחתם לדמיין?

תשובה פשטנית היא להגיד שפה זה המזרח התיכון ולא אירופה, ושהאסלאם הוא לא הנצרות (במאה ה-21 לפחות).  עדיין אפשר לדמיין משטר כזה בירושלים, ואוטונומיה קהילתית לפלסטינים וליהודים, ואפשר להעזר בחיים המשותפים שלנו עם "ערביי ישראל" כבסיס.  האם הרעיון הזה של מדינה פדרטיבית דו לאומית, שמבטיחה את הזכויות הלאומיות של כל אחד מהעמים לאורך זמן, טוב יותר או פחות מהרעיון של מדינה אחת שבה שני לאומים (במשטר כיבוש, או במשטר דמוקרטי שבו אחד הצדדים מהווה רוב), או של שתי מדינות נפרדות לגמרי (מה שמחייב פינוי מאות אלפי אנשים מבתיהם)?

הפוסט הזה נשאר בלי תשובה שלי.  המשך יבוא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

היום המאושר בחייכם

אחרי חמש שנות חברות, היה ברור לזוגתי ולי, שהקשר שלנו הוא קשר ארוך טווח.  שנינו לא התחברנו לקיטש של הזמנות-שמלה-צילומים-איפור-אולם-אורחים-דיג'יי-רב-צ'קים-כתובה-בורקס-עוף-שולחנות-הינומה-שיר חתונה-כוס-"קבלו-את-החתן-והכלה"-"תדבק-לשוני-לחכי", ולכן חשבנו שאין צורך שנמסד את הקשר באמצעות איזה אקט חיצוני כזה.  אף פעם לא הבנו את העניין הזה של "היום המאושר בחייכם".

מהר מאוד הסבירה לנו מדינת ישראל, באמצעות חוקי המיסוי והמקרקעין שלה, שהתבלבלנו, ושאין לנו בעצם ברירה, אם שנינו רוצים לחלוק בעלות על הבית שבנינו.  כשזוגתי גילתה את זה, היא סיפרה לי על זה בטלפון, ואמרה שהיא תארגן חתונה.  אני לא זוכר מה אמרתי לה, כי האקט הרשמי הזה היה עד כדי כך לא חשוב לי.  רק שנים אחר כך, שעשע אותנו לחשוב שהטלפון היבש והאינפורמטיבי הזה היה המקבילה שלנו להצעת נישואים.  בכל מקרה, טלפון אחד לאיסתא, טופס במשרד הפנים, תרגום על ידי נוטריון, וכמה מאות דולרים אח"כ, היינו על המטוס לקפריסין.

בשדה התעופה חיכה לנו, כחלק מהדיל, מיניבוס.  בפנים היו עוד זוגות ישראלים כמונו, בדרך לחתונה.  האוירה הייתה של טיול שנתי.  הגענו לבית העיריה של ירמסויה, ספק כפר, ספק פרבר של לימסול, ושם הסבירו לנו שהחתונה של כל הזוגות תהיה למחרת באותו אולם.  בחתונה עצמה, זוגתי לבשה מכנסיים קצרים וסנדלים, ואני לבשתי איזו חולצה לבנה קצרה שלא מדדתי לפני כן, ושגיליתי שהיא גדולה עלי ב-3 מידות.  הזמנו טבעות נישואין בארץ, אבל הן היו אמורות להיות מוכנות רק כמה שבועות אחרי החתונה, אז לחתונה עצמה הבאנו טבעות ששאלנו מההורים (מאורע שמהדהד את טקס הנישואין של הוריה של אשתי) כל זוג עמד במשך שלוש דקות, שבמהלכן הקריא ראש העיריה טקסט קצר באנגלית, וכל אחד היה צריך להגיד I do.  כל זוג שעמד בטקס, נתן לזוגות האחרים את המצלמה, כדי שיצלמו.  הטקס שלנו התחיל בזה שראש העיריה אמר לי באנגלית "האם אתה, ז'אק, …", כך הוא ביטא את השם שלי שהיה רשום באנגלית כ-tzach (צח), והוא חזר על זה כמה פעמים.  בגלל זה, בכל התמונות שלנו מהחתונה רואים שיש לי חצי חיוך של מישהו שעוצר את עצמו מלהתפקע מצחוק.  זוגתי הייתה קצת לחוצה מזה שהיא צריכה להגיד משהו באנגלית, ולכן היא אפילו לא שמה לב לשיבוש של השם שלי, מה שכמובן הוסיף לשעשוע שלנו מאוחר יותר.  עד היום היא קוראת לי מדי פעם "ז'אק".

האולם היה בניין קטן ויפה, ואנשי העיריה השתדלו להפגין חגיגיות, אבל זה היה השבוע הכי חם בקפריסין בחמישים השנים האחרונות, וכולנו נזלנו מזיעה.  אחד מהזוגות הנישאים, עולים חדשים מרוסיה, שהיו כנראה מסורבי חיתון, והיחידים שהביאו איתם אורחים, הגיעו לטקס עם לבוש חתונה מלא – חליפה ועניבה, ושמלה ארוכה.  כולנו הרגשנו כלפיהם רחמים עמוקים, כי הם פשוט נמסו.

אני מתעכב על כל הפרטים הקטנים האלה, משום שאשתי ואני מתגאים בעליבות הזו, שמבטאת את יחסנו לרעיון של טקס החתונה.  זה לא שאנחנו לא מגיעים לחתונות, מביאים צ'ק ורוקדים, ואנחנו גם משתדלים לשמוח בשמחתם של חברים ובני משפחה שמתחתנים, אבל באיזשהו מקום, כל הארוע הזה נראה לנו מוגזם ופתטי.  זה לא הסיפור של דת ומדינה.  אמנם מדובר במאורע ציבורי של מיזוג תיקי מס, שהמדינה מסרה אותו לידי הרבנות האורתודוכסית, שחוגגת את נצחונה באמצעות השפלת בני הזוג בטקס מוזר, אבל הסיפור האמיתי מבחינתי זו הפתטיות, ההגזמה והזיוף, והעדר הקשר שבין אהבה למאורע הטקסי.

טקס הנישואין הנוצרי, הוא גלגול של טקס הנישואין הרומי.  הכנסיה הקתולית לקחה מהטקס הרומי את הנזר, ואת הנישואין בפני כומר (במקור, מגיד עתידות).  גם הטקס היהודי דומה באופן חשוד לטקס הנוצרי – ההינומה, הטבעת, העדים, והרב/כומר, אם למנות כמה מאפיינים משותפים.  הטקס הוא לא רק ביטוי לאהבה בין בני אדם, אלא לרוב מהלך בעל משמעות חוקית.  כל הדתות המונותיאיסטיות דורשות אחיזה בטקס הזה, כפי שהן דורשות אחיזה גם בלידה ובמוות. הטקס נועד לצרכי החברה, ולא לצרכי בני הזוג.  זו הסיבה שכל הדתות מקשות על גירושין (האיסלם הכי פחות, אבל גם בו יש אסכולות שונות ביחסן לנושא הגירושין).  החברה מעוניינת בשמירת הסדר החברתי, וטקס הנישואים בפני האל נועד לשמר את הנישואים, גם במקרה של העדר אהבה, משום שזה מה שהחברה מעדיפה, כדי שילדים או נשים לא נשואות לא יפלו למעמסה כלכלית על הציבור.  בעבר נישואין היו עסקה פוליטית וכלכלית בין משפחות, ועד ימינו יש אזורים שבהם הנישואים מאורגנים על ידי ההורים, ואין להם כל קשר לאהבה.  הפמיניזם גורס שכל טקס הנישואים הוא צורה משוכללת של סקסיזם – הגבר משיג "חיי נצח" על ידי הורשת רכושו לצאצאיו, והוא זקוק לכליאת האישה כדי לדעת שאלו הם אכן צאצאיו (לא שונה בהרבה מההתנהגות של אריות שמשתלטים על להקה והורגים את כל הגורים).

ההשקעה המרובה של אנשים בטקס חורגת היום ממשמעותו הדתית.  יש לה איזו משמעות רגשית.  מצד שני, ההשקעה של אינספור שעות כדי להיות יום אחד משהו אחר ושונה ממה שאנחנו באמת היא מוזרה.  האם בתוך השמלה-היקרה-ליום-אחד והחליפה-להשכרה, אנחנו שונים מאותם ישראלים מקומטים שהיינו לפני כן?  למה אנשים מרגישים צורך בהעמדת הפנים הזו?  ובעיקר – אם מה שחשוב זו האהבה בין שני אנשים, למה צריך אורחים?  למה צריך להפגין את האהבה הזו בפני החברים של ההורים מהעבודה?  אני יודע שאני מיעוט קטן, שנראה מוזר בעיני הרוב, אבל את התעלומה הזו עדיין לא פתרתי.  ברור לי לחלוטין שאם הייתי מתחתן בחתונה כזו, לא הייתי יכול להתנהג "בטבעיות".  כל אקט של הפגנת אהבה בארוע כזה לא היה יכול להיות טבעי לי, אלא היה הצגה בפני קהל.

נוכח הקשיים הכלכליים שחווים זוגות צעירים רבים בארץ, נותר לי רק לקוות שעוד זוגות רבים יצטרפו אל המיעוט שאני משתייך אליו, ויתייחסו אל ארוע הנישואים בפרופורציה אחרת מזו המקובלת כיום.  הגודל של האהבה אינו תלוי בגודל הקהל.  הפאר של הטקס אינו משליך על סיכויי ההצלחה של הזוגיות.  קחו דוגמה מקאטו ומארקיה , שהתחתנו בשלהי ימי הרפובליקה הרומית:.

"לא נאספו בני המשפחה ולא קרוביהם. ידיהם נתאחדו בדממה ודי היה להם בנוכחותו של ברוטוס כמגיד עתידות".

מוזמנים להשאיר הערות שטנה ואי הסכמה…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

על הברית החדשה והישנה

כשהייתי ילד בבית ספר יסודי, המחנכת שלי, שהייתה גם המורה לתנ"ך, דיברה איתנו על אנטישמיות.  היא הסבירה לנו שכמרים באירופה השמיצו את היהודים בטענה שהיהודים הרגו את ישו, ושמדובר בטענה שקרית שנובעת מבורות ומכך שרבים מהכמרים לא ידעו לקרוא, כי כתוב בברית החדשה שהרומאים הם אלו שהרגו את ישו.

מצד אחד, אני לא מאשים אותה.  זה כנראה מה שאפשר לספר לילדים בכיתה ד'.  אי אפשר לצפות מהם להבין משהו מאוד מורכב כמו סוגייית ההבדלים שבין ארבע הבשורות בברית החדשה, וסוגיית ההתפתחות של היחסים בין הנצרות והיהדות במאות הראשונות לספירה.  אלו נושאים שבמחלוקת עזה בין היסטוריונים מומחים עד היום.  מצד שני, עד היום מקנן אצלי חשד עמוק, שהמורה שלי לא טרחה מעולם פשוט לקרוא את הברית החדשה.  החשד הזה מבוסס על כך שזה מה שאני ובני הכיתה שלי עשינו – האמנו למורה, ולא בדקנו.  אף אחד מאיתנו לא הלך לספריה (אז לא היה אינטרנט) וחזר אל המורה עם הציטוט מתוך הברית החדשה שבו היהודים מפצירים בפונטיוס פילטוס להרוג את ישו, ומוכנים לקחת על אחריותם את מותו.  אף אחד מאיתנו לא עשה את זה, כי אנחנו נוטים להאמין לסמכות, ואני יכול לדמיין שגם למורה שלי מכיתה ד' היה מורה שסיפר לה את אותו סיפור.  לא בדקנו  גם כי הייתה איזו תחושה שהברית החדשה היא ספר אסור, אפילו לחילונים.  משהו מהתחושה הזו אפשר לראות כשרואים את התגובות של ישראלים היום כשכל מיני נוצרים מיסיונרים מציעים להם את הברית החדשה ברחוב.  אפשר לראות ממש רתיעה, כאילו שמציעים לאנשים ספר של כת השטן, ולא את אחד היסודות של תרבות המערב.  כשהציעו לי את הברית החדשה ברחוב, אחרי הרתיעה הראשונית, חשבתי על זה קצת ואמרתי לעצמי: "בעצם למה לא?".  לקחתי.

בשנה האחרונה קראתי לראשונה את הברית החדשה.  זו הייתה חוויה מוזרה ומפתיעה.  אני מרגיש צורך לדווח עליה, כי אני יודע שמרבית הישראלים בני גילי, וודאי הצעירים יותר, לא קראו את הברית החדשה.  המוזרות הראשונה נובעת מזה שדמיינתי משהו שדומה מאוד לתנ"ך.  בכל זאת הרי צריך שיהיה דימיון בין "הברית החדשה" ל"ברית הישנה".  בפועל, כמובן שמדובר בטעות יסודית.  בגלל שהברית החדשה נכתבה ביוונית, הטקסט העברי הוא מתורגם.  היוונית המקורית לא הייתה מאוד מליצית ומתוחכמת כנראה, וגם התרגום החדש הוא כזה.  יש גם תרגום ישן לעברית, שניסה במכוון להידמות לתנ"ך בסגנון העברית שלו, אבל זה נעשה מטעמים נוצרים תיאולוגים, וככל הנראה לא מבטא היטב את רוח המקור.  התרגום החדש הוא קריא מאוד, ולא צריך להתאמץ ולהבין מילים לא מוכרות מהשפה המדוברת.  זה ספר די "קולח".

הקריאה שלי את הברית החדשה הייתה שונה מקריאת התנ"ך.  את התנ"ך למדתי כמו כולם החל מכיתה ב'.  למדתי אותו קודם כל כילד.  ההתרשמות הראשונית שלי, כמו של כל ילד ישראלי, גם כיום, היא מהסיפורים כפשוטם.  אמנם למדתי בבית ספר תיכון של החינוך ההתיישבותי, ונחשפתי לקריאה ביקורתית של התנ"ך, אבל עדיין המבט היסודי על התנ"ך היה כעל יצירה ספרותית שיש בה גרעין מובהק של אמת היסטורית.  למרות שבית הספר היה חילוני, וההתייחסות לתנ"ך הייתה כאל ספר שנכתב בידי בני אדם, עדיין היה איזה יחס של כבוד לתנ"ך, ואפילו תורת המקורות נלמדה בעיקר בגישה ביקורתית.  אני לא זוכר שהיה ניסיון של ממש לעמת את התנ"ך עם משהו שמחוצה לו.   יכול להיות שמרחק הזמן גורם לי להיות לא כל כך הוגן כלפי מורי בתיכון, שאני זוכר אותם מאוד לטובה, אבל זה מה שנותר בזיכרון, וגם זה אומר משהו, לפחות על העוצמה של התרשמות ראשונית.

הקריאה שלי את הברית החדשה לא עברה דרך שלב של קריאה "תמימה" של ילד.  היא הייתה מהרגע הראשון קריאה של מבוגר.  יחד עם הטקסט קראתי גם מאמרים שמתייחסים לטקסט, מנסים להבין את המקורות ההיסטוריים שלו, ומעמתים אותו עם מקורות אחרים ועם מה שידוע לנו על התקופה. בקיצור, הברית החדשה כיצירה היסטורית שנכתבה בידי גורמים בעלי אינטרסים שונים על סמך זיכרונות ועדויות לא בהכרח ישירות, נערכה בידי גורמים שונים, הועתקה ושופצה, ושצריך לפרקה לעומק כדי לגלות את השכבות הארכיאולוגיות שצפונות בה, שמהן אפשר ללמוד על העבר ה"אמיתי".  זו שיטת קריאה מרתקת, במיוחד של טקסט כמו הברית החדשה, שממש מזמין סוג כזה של קריאה משום שהוא כולל גרסאות שונות לגמרי של אותם ארועים, מבלי לנסות להסתיר את השונות הזו.  אפשר לראות בטקסט, לא באופן פשוט, גם את התפתחות היחס ליהדות, מתנועת רפורמה שרואה את עצמה כיהודית לכל דבר, עד לדת נפרדת, הרואה בעצמה את התחליף האמיתי של היהדות – הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה.

עניין מפתיע נוסף היה לגלות שהברית החדשה מצטטת במפורש את התנ"ך, כדי להוכיח כביכול שחייו של ישו מהווים מימוש של דברי הנביאים בתנ"ך.  בלא מעט מקרים כתוב בברית החדשה שמשהו קרה "כדי שיתקיים הכתוב: …".  בגלל ההפניות האלו לתנ"ך, התחלתי לקרוא גם את הקטעים הרלבנטיים שם.  כאן קרה משהו מפתיע.  מאז בית הספר התיכון, לא ממש פתחתי את התנ"ך וקראתי בו.  פתאום הבנתי שמעולם לא קראתי את התנ"ך כפי שקראתי את הברית החדשה.  אף פעם לא שאלתי את השאלות שכן שאלתי על הברית החדשה: מי כתב את התנ"ך? מתי הוא נכתב? מה המקור הקדום ביותר שיש לנו של התנ"ך?  המון מחקר נעשה בנושא הזה, אבל איכשהו, בגלל היחס המיוחד של העם היהודי לתנ"ך כספר קדוש, שרבים סבורים שמקורו אלוהי, ושהחלק הראשון שלו, התורה, נכתבה בידי משה רבנו ממש, אנחנו לא ממש לומדים על המחקר המודרני בבתי הספר שלנו.  רובנו לא למדנו בבית הספר שאסכולות רציניות לגמרי טוענות שהתנ"ך נכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר, משיקולי תעמולה של ממלכה קטנה ולא חשובה, ושחלק נכבד ממה שכתוב בו, לפחות בחומש, לא זוכה לאישוש מהארכיאולוגיה.  יש לא מעט חוקרים שמפקפקים בקיומו של המלך דוד, ויש גם כאלו שלא מקבלים בכלל את התנ"ך כמקור.  המקור הכי קדום שיש לנו של חלקים מהתנ"ך הוא ממגילות קומראן, לא יותר מוקדם מהמאה השניה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה.  במילים אחרות, מאות רבות של שנים לאחר התרחשות הארועים המתוארים בתנ"ך.

בפוסטים שלי עד היום כתבתי על דברים שכבר למדתי עליהם לפחות קצת, ופה אני כותב על משהו שרק התחלתי ללמוד, ושאני לא יכול לספר עליו עדיין משהו מעניין ומחדש.  אבל  אני מרגיש צורך לחלוק את ההתלהבות שלי מהרעיון של ללמוד את התנ"ך מחדש, בעינים של מבוגר.  זה כל כך מובן מאליו, אבל עד עכשיו לא עשיתי את זה.  אני ממש לא מבין למה.  הרי היו לי המון מורים נהדרים לתנ"ך ואני אוהב היסטוריה.  למה דווקא בהיסטוריה הקדומה של העם היהודי לא התעניינתי עד כה? אני יכול לחשוב על כמה תשובות, אבל אפילו לא על תשובה טובה אחת.  אני מתחיל עכשיו איזה סוג של "ברית חדשה" עם הטקסט של התנ"ך.  מבטיח לעדכן.

— הערות לא מאוד חשובות בהמשך, לא חייבים לקרוא —

הערה לסיום (1): הברית החדשה לא אומרת שהיהודים הרגו את ישו, לפחות לא בכזו ישירות ופשטות.  היא מכילה גם את הטענה הזו, אבל גם אמירות סותרות.  מצד שני, אם לא תקראו בעצמכם, לא תדעו אם אני לא כמו המורה מכיתה ד'.  מומחים בברית החדשה: תתאפקו בבקשה, ואל תתקפו אותי.

הערה לסיום (2): המונח "עם יהודי" הוא אנכרוניסטי כאשר מדברים על התורה.  כאשר היא נכתבה, ככל הנראה, עדיין לא היה המונח הזה בשימוש.  המונח "יהודי" הוא מונח מהימים שלאחר הצהרת כורש ושיבת ציון.  אם אני טועה, אשמח לקבל הפניה.

הערה לסיום (3): גם יהודים אדוקים היו צריכים להידרש להרבה לוליינות מילולית כדי להחזיק בכל זאת בדעה שמשה רבנו כתב את התורה, ולא רק בגלל שהיא מספרת על מותו וקבורתו.  למיטב ידיעתי אין אף חוקר מודרני חילוני שמחזיק בדעה הזו.

הערה לסיום (4): כמרים רבים בימי הבינים אכן לא ידעו לטינית, ולא יכלו לקרוא את הברית החדשה, שהכנסיה הקתולית גם אסרה לתרגם אותה לשפות מקומיות.  אנקדוטה חביבה שקשורה לזה היא המילים "הוקוס פוקוס" שקוסמים אומרים.  ככל הנראה מדובר בשיבוש של הטקסט הלטיני שנאמר בטקס האוכריסטיה, תוצר של אי ידיעת לטינית בקרב מרבית השומעים, וחלק מהמשמיעים.  זה בטוח נכון, כי בדקתי בגוגל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ימין ושמאל, רק חול וחול, או הערות לתוכנית בזל

ביומו השני של הקונגרס הציוני הראשון, הניח ד"ר נורדאו בפני הקונגרס את תוכנית בזל, ובה המשפט הפותח הכולל את מטרת הציונות:

"הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח לפי המשפט".

ההצעה הזו נוסחה בידי ועדה בת שבעה אנשים, חמישה שנבחרו לכך בועידה מוקדמת, ושניים שצורפו משום שניסחו תוכניות דומות עוד לפני כן.  נורדאו, כנראה מתוך הויכוחים שהיה עד להם בשלב ההכנה, הבין מה מצפה לו באסיפה, ולכן הוא הקדים להקראת התוכנית מילות תחינה בפני האספה, שתתעלה לגודל המאורע, ותצביע על הצעת ההחלטה פה אחד, בלי ויכוחים מיותרים על ניסוח מילה כזו או אחרת.  כמובן שהוא נכשל בזה, והתחיל ויכוח, שכולו עסק בסיפא של המשפט, במילים "לפי המשפט".  בסופו של הויכוח הוחלט להחליף את המילים "לפי המשפט" במילים "לפי משפט הכלל", על פי הצעתו המקורית של הרצל, וכך התקבל הנוסח הסופי הבא:

"הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח לפי משפט הכלל"

לכאורה, לא ברור על מה הייתה כל המהומה. חלק מהבעיה שיש לנו כקוראים בישראל, היא שההצעה עצמה והויכוח נעשו בשפה הגרמנית, והמונחים בתרגום לעברית נראים מאוד דומים זה לזה, ולא נושאים שום מטען רגשי מיוחד שגורם לנו לחשוב שיש כאן משהו כל כך חשוב.  אבל הויכוח הזה היה מאוד חשוב לצירים בועדה, משום שהוא חשף את הפערים שהסתתרו מתחת לפני השטח בקונגרס הציוני.  אני אפגע כבר עכשיו במתח, ואטען שפערים אלו הם בעיני ביסוד המתח שיש בין שמאל וימין בישראל היום.

לפני שאני נכנס לפרטים של הויכוח הזה, אני חושב שכדאי להעיר כמה הערות על המשפט המופלא שהתקבל בסופו של דבר.  ההערה הראשונה, היא על מה שאין במשפט הזה.  אין בו אלוהים.  אין בו שום התייחסות לתורת ישראל, לנביאים, לבית המקדש, או להיסטוריה של העם היהודי.  אין בו גם התייחסות לסוציאליזם ואחוות עמים, לשיויון, לסוג המשטר, או לכל תוכן וצורה שתהיה לאותו "בית מולדת".  המשפט הזה לא אומר שום דבר על המדינה העתידית.  אין פה מקריות.  הרצל רצה את המכנה המשותף הגדול ביותר, וזה חייב לא להגיד כלום על אופייה של המדינה.  זו הסיבה שבחדר יכלו לשבת גם אנשי הציונות המדינית וגם אנשי הציונות המעשית, גם גרמנים וגם רוסים, גם דתיים וגם חילוניים, ולתמוך בהצעה בלי שום בעיה.  זו גם הסיבה שאין שום פירוט לגבי מי נחשב יהודי בתוך "העם היהודי", ואין שום ציון של מה הם גבולות בית המולדת, למעט הציון הכללי "בארץ ישראל", שלא הייתה לו אז שום משמעות טריטוריאלית קונקרטית.

הערה שניה היא על העובדה שמטרת הציונות לא נוסחה כשם עצם.  מטרת הציונות אינה "בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל" אלא פעולה: "להקים…".  זו האנטיתיזה המוחלטת לעבר היהודי.  האנטיתיזה של "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" – משפט שאין בו פועל, ואין בו מישהו שצריך לפעול.  הקונגרס הציוני הגדיר את הציונות כפעולה, כדי שלא יהיו אנשים שיגידו שהם ציונים כי הם מאמינים במשהו, כי הציונות רצתה פעולה ולא אמונה, תקווה או תפילה.

ההערה השלישית היא לשונית.  השתמשתי לעיל בתרגום המקובל לעברית של פרוטוקול הקונגרס הציוני הראשון, שנעשה בידי חיים אורלן ב-1947.  המונח "בית מולדת" הוא תרגום מילולי מדויק, ומבטא את החשש לכתוב באופן מפורש "מדינה" כדי לא להרגיז את השלטונות העת'מאניים.  המונח "עם ישראל" אינו מדויק.  במקור הגרמני נכתב "העם היהודי".  גם המונח "בארץ ישראל" אינו מדויק.  במקור נכתב "בפלשתינה".  אינני יודע מדוע יש אי דיוקים כאלה, דווקא בתרגום משפט היסוד של הציונות, אך יש לי את הניחושים שלי.  באשר ל"משפט הכלל", זה כנראה תרגום מדויק, אך יכול היה להיות גם "המשפט הציבורי".

ההערה הרביעית נוגעת למבנה המשפט.  הוא עונה על השאלות הבאות: מה להקים (בית מולדת), איפה להקים (בארץ ישראל), למי להקים (לעם היהודי).  החלק האחרון "מובטח לפי משפט הכלל" עונה על השאלה "איך להקים".  לכאורה מוזר מאוד.  מדוע במשפט שמתאר את מטרת הציונות, חשוב להגיד בדיוק איך?  הרי בדרך כלל מטרה עונה על השאלה "מה רוצים להשיג", וה"איך" הוא פחות חשוב.  על פניו, הכנסת תיאור של "איך" הייתה עלולה לפגוע במטרה של מציאת המכנה המשותף הגדול ביותר שתיארתי קודם.  פה בדיוק מתחיל הויכוח שהתנהל בקונגרס.

שורש הויכוח היה המחלוקת בין ה"מעשיים" ל"מדיניים".  אנשי הציונות המדינית, והרצל בראשם, לא רצו להיות "גנבים בלילה".  הם רצו מדינה שלא מושגת באמצעות שוחד לפקידים באימפריה העותמנית.  ההתנהלות של המעשיים בעניין זה נראתה להם כמבזה את המפעל הציוני.  הכשלון היחסי של הציונות המעשית באותה תקופה (ויסלחו לי אלפי היהודים האמיצים של העליה הראשונה), גם נתן להם רוח גבית.  לא זו בלבד שהפעולות הללו לא חוקיות, מבאישות את ריח הציונות בעיני העמים, ומשפילות את הרעיון הנאצל של מדינת היהודים, אלא שהן גם לא אפקטיביות.  המעשיים מצידם חששו שההצהרות של הועידה ייצרו לחץ אצל השלטונות העת'מאניים, שיוביל לפגיעה בישובים היהודיים בארץ ישראל.  זו אולי הסיבה להצעה המקורית: "לפי המשפט".  "לפי המשפט" פירושו עשוי להיות פשוט "כחוק", כדרישת ה"מדיניים" אבל אפשר להבין אותו גם אחרת.  למשל, אפשר להבין שבית המולדת יובטח "על ידי המשפט" במובן זה שהמשפט שיווסד בבית המולדת יבטיח את בית המולדת.  במשמעות הזו, לא מדובר בכלל בתשובה על ה"איך", אלא פשוט בתיאור מעט יותר מפורט של ה"מה".  בגרסה הזו יכלו ה"מעשיים" לתמוך, כי משתמע ממנה שאפשר להמשיך בפעולות חשאיות של התגנבות לארץ ורכש אדמות מפוקפק.  כשיקום בית המולדת, הוא יובטח על ידי הקמת מערכת משפט צודקת.  בנוסח אחר, אפשר להבין שאפשר לעשות מעשים לא חוקיים, ולקבל אחר כך בכל זאת את ההכרה של "משפט הכלל" או "משפט העמים".

הויכוח עורר טענה מעניינת נוספת.  פאביוס שך מקלן לא היה יכול להתאפק, ודרש את תיקון הנוסח ל"לפי משפט העמים".  הוא טען את הטענה הזו:

"…אך בלי ערובות מטעם משפט העמים לא תוכל מולדתנו הלאומית להגיע לבטחון לעולם"

כלומר הוא טען שהקמת בית המולדת באמצעים לא כשרים תוביל להעדר לגיטימציה מצד העמים לבית הלאומי, וזו מצידה תוביל לביטולו של בית המולדת.  על הטיעון הזה הוסיפו ד"ר שנירר הוינאי ביום האחרון של הועידה ואחרים, שמתן שוחד משחית גם את המשחד, ובמשתמע יש סכנה להעדר לגיטימציה פנימית, שעלולה לכרסם בבית המולדת, ולהפיל אותו מבפנים.

הועידה אימצה לבסוף נוסח שה"מדיניים" וה"מעשיים" יכלו להבין אותו כרצונם, אבל הניסיון של הרצל להחזיק את כל הפלגים הציוניים בחבילה אחת נדון לכישלון.  המקסימליסטים, שלא הסכימו להגדרה העמומה "בארץ ישראל", פרשו מאוחר יותר והקימו את הציונות הרביזיוניסטית.  ה"מעשיים" וה"מדיניים" אמנם מצאו פשרה בסופו של דבר, אבל בדרך לפשרה פרשו מהתנועה הטריטוריאליסטים למיניהם על רקע תוכנית אוגנדה.  בנוסף, ואולי חמור הרבה יותר, אנשי הציונות הרוחנית לא הסכימו לעמימות לגבי אופיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ודחפו את החרדים לפילוג היסטורי, שהשאיר את מרבית החרדים מחוץ לתנועה הציונית.  על השאלה "מיהו יהודי" אנחנו כמובן מתקוטטים בישראל עד היום.

בראיה לאחור, למרות הפילוגים הללו, הציונות הצליחה להחזיק מעמד, כל זמן שיכלה לאגד את הציונים סביב המטרה של "בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל".  משהושגה המטרה הזו, אך ללא השגת המטרה של "מובטח על פי משפט הכלל", במשמעות הלגיטימציה החיצונית והפנימית, מה שנותר זה רק לריב.  לריב על "מיהו יהודי", לריב על גבולות המדינה, לריב על החשיבות של הלגיטימציה הפנימית והחיצונית, ולריב על דמותה של המדינה.  בעצם, לריב על כל הדברים שלא צוינו במפורש בתוכנית בזל כי היה ברור שאין עליהם הסכמה.  למעלה ממאה שנים אחר כך, עדיין אין הסכמה.

החלק היחיד בתוכנית בזל שלא הייתה עליו הסכמה אמיתית כבר כשנוסח, הוא שורש המחלוקת בין שמאל וימין בישראל.  הימין אינו מקבל את טענת החשיבות של הלגיטימציה החיצונית או ממעיט בחשיבותה, דוחה את הטענה שאופן הקמת המדינה (על חורבות השאיפות הלאומיות של עם אחר) מייצר רקב פנימי מוסרי, ובכל מקרה אינו מוכן לשלם עבור הלגיטימציה במחיר של ויתור על גבולות "בארץ ישראל" כפי שהוא מפרשן.  השמאל מצידו, אינו מוכן לשלם את מחיר העדר הלגיטימציה החיצונית כדי להשיג את אותם גבולות, ומודאג מכך שהעדר הלגיטימציה בחוגים מתרחבים והולכים של העולם המערבי, שהיה משענתה העיקרית של התנועה הציונית עד כה, יוביל לקריסת בית המולדת.  שורשי המחלוקת נטועים כבר בקונגרס הציוני הראשון.  כאז כן היום, אנו נוטים לעתים קרובות לשכוח את המשותף – בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, ולהתמקד במפריד – כל השאר.

הערה: תודתי לאחות המוצלחת יותר של משפחת דוידי, השולטת בשפה הגרמנית, שקראה את הטקסט של תוכנית בזל בשפת המקור וסייעה לי לבדוק את התרגום.  כל טעות ושגיאה הם כמובן באחריותי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה