הערות על אנונימיות, ועל היסטוריה ולאומיות

מכיוון שהתוודעתי לאינטרנט רק כשהייתי כבר סטודנט באוניברסיטה, ואינני חלק מהדור שרואה באינטרנט חלק בלתי נפרד מהחיים שלו, לקח לי הרבה זמן יחסית עד שאזרתי אומץ לפתוח חשבון facebook.  הדבר העיקרי שהדאיג אותי הוא שכשאתה באינטרנט, ומזוהה בשמך האמיתי ובתמונתך, כל מה שאתה עושה תוך שימוש בחשבון יכול לשמש כנגדך.  אחת התוצאות של פתיחת החשבון הייתה שהתחלתי להתייחס לכל מה שאני כותב, כאל משהו שכולם יכולים לקרוא.  משם הדרך הייתה קצרה לכתיבת בלוג, כי facebook אינה פלטפורמה מתאימה להגיגים שלי.  בגלל האופי האקלקטי-משהו של תחומי העניין שלי, מעט מחבריי ב-facebook חולקים איתי את כולם, כך שאני נמצא בסכנה תמידית של לשעמם אותם עד מוות.

השימוש בשמי האמיתי בכתיבה של פוסטים שמביעים עמדות, פוליטיות ואחרות, היא בחירה לא מובנת מאליה.  לעולם אין לדעת איזה מעסיק עתידי, עובד ממורמר, שכן נקמן או פקיד מס הכנסה יעשה עלי חיפוש באינטרנט ויתנכל לי לרעה בשל העמדות שלי, או בשל העמדות שהוא מייחס לי.  בכל זאת, בעיניי יש חשיבות גדולה לכתיבה בשם האמיתי.  היא מחייבת איזושהי אחריות, איזשהו אומץ, ומייצרת רמה מינימלית של איכות סגנונית ותוכנית, תוצאת הרצון לא להתבזות בפני כל העולם.  זה לא אומר שלא יהיו לי שגיאות מדי פעם, אבל אני לפחות קורא את הפוסט פעמיים לפני שאני מפרסם.  אם אתם חושבים שמה שאני כותב ירוד, תדעו שזה היה גרוע יותר…

לא הייתי נדרש להקדמה הזו אלמלא קיבלתי לאישורי באתר הזה תגובות לפוסטים הראשונים שפרסמתי.  התגובות היו בעילום שם, של מישהו שטען שאני לא מבין בנושאים שאני כותב עליהם, התאמץ מאוד להרשים אותי בהשכלה שלו בהיסטוריה ופילוסופיה (קראתי כנראה את אותם ספרים, אז אני פחות מתרשם ממה שהוא חושב, אבל עדיין מתרשם), פירט את המקורות לפשיזם הגרמני וטען שהפשיזם הגרמני לא צמח מתוך הקומוניזם הרוסי (טענה שלא טענתי), וכרך אותי, למרבה הגיחוך לכל מי שמכיר אותי, עם לאומני "אם תרצו", משום שטענתי טענות שמשתמע מהן שאני חושב שהלאומיות היא לא הדבר הכי נורא שקרה בהיסטוריה, וכנראה גם משום שציטטתי את הרצל (זה היה בעיני החלק הקומי של התגובה).

הייתי פוטר את התגובה הזו בהינף כפתור "סמן כזבל", אלמלא ברור שמי שכתב אותה התרגז ממה שכתבתי, התאמץ וכתב תגובה, ואלמלא ברור היה לי שלא מדובר באדם חסר ידע ובור.  הייתי שמח לנהל איתו דיון ענייני.  אולי אפילו הייתי יכול להיות חבר שלו, ללמד אותו משהו או ללמוד ממנו משהו.  מה גורם לאדם להשקיע בכתיבת תגובה לפוסט בבלוג שנפתח לפני יומיים, ולא להזדהות בשמו?  האם אי ההזדהות בשם מקלה עלינו את ההקצנה והבוטות של הדברים שאנחנו כותבים?  האם הכותב היה מסתפק בטענותיו הענייניות, ומוריד את ההערות העוקצניות והמעליבות, אם היה יודע שאני יודע מי הוא?  לי יש הרגשה שכן.  בכל מקרה, אני מוכן להעמיד אותך בניסיון, מר "אין לי שם", מחזיקה הגאה של כתובת המייל nomail@gmail.com – אם תשלח לי את שמך האמיתי, אפרסם את התגובות שלך כאן כלשונן.

עד שאוכל לפרסם את התגובות כלשונן, אני רוצה להתייחס לתוכנן, כי אולי גם קוראים אחרים מייחסים לי את הדעות שייחס לי "אין לי שם", ואין להם את הידע שלו.  ראשית, לנושא מקורות הנאציזם.  בשום פנים לא ניסיתי לטעון שיש קשר סיבתי בין הקומוניזם הרוסי לפאשיזם הגרמני.  "אין לי שם" פירט כמה ממקורות הפאשיזם הגרמני, ואני יכול להוסיף עוד כמה מקורות, אך ברור שהקומוניזם הרוסי אינו אחד מהם.  הטענה שלי לקשר סיבתי הייתה בין הקומוניזם הרוסי לשואה.  הפחד מהקומוניזם, והשנאה הגרמנית לקומוניזם הרוסי, העובדה שכל מעשה נראה לגרמנים כפחות נורא מההתנהגות של הקומוניסטים, והזהות שהם עשו בין היהודים לקומוניסטים, הן בעיני חלק מהחוליות המקשרות בטיעון הסיבתי הזה, שככל טיעון סיבתי בהיסטוריה, הוא לא נטול בעיות, ואפשר להתווכח עליו אם רוצים.

יש שרואים בקומוניזם הרוסי תוצאה בלעדית של החשיבה של מרקס, ומכאן תוצאה של פילוסופיה וחשיבה גרמנית.  אני חושב שמשטרו של סטאלין, יותר משקיבל השראה ממרקס, קיבל השראה מפטר הגדול, גם אם לא ביטא במפורש את ההשראה הזו.  אין שום דבר במרקס שמצביע על צורך במערכת גולאגים, בהגליה של עמים, במערכת כפיה לאיכרים, ובפרוייקטי תיעוש ופיתוח גרנדיוזיים שעולים בחייהם של מאות אלפי בני אדם.  המאפיינים האלה של המשטר הסטאליניסטי הגיעו ממקור אחר, מההיסטוריה הרוסית, גם אם אצל מרקס יש איזשהו זלזול מובלע בחייהם של בני אדם.  בסופו של דבר, רוב הרוסים לא באמת קראו את מרקס ואת הגל, ואני חושד שגם לא רוב הקומוניסטים הרוסים.

ההערה השניה שלי נוגעת לספר של הנרי וסרמן.  חלק מדעותיו של וסרמן אינן רחוקות משלי.  אני חושב שהלאומיות היא מושג מומצא, ברוח ספרו של בנדיקט אנדרסון.  בני אדם ממציאים אותו לצרכיהם.  הקשר שיש לנו ל"עם ישראל" שחי בפרובינציה הרומאית יהודה הוא קשר מנטלי שאנחנו בנינו, ובאותה מידה היינו יכולים לבנות קשר אחר, שהיה ממשי בשבילנו באותה מידה.  אין רציפות לא תודעתית בין ה"עם" שחי לפני אלפיים שנה, לבין ה"עם" היום, תהא אשר תהא משמעותו של מושג ה"עם".  הזיקה שלנו למורשת הרומאית-יוונית היא לא פחותה, בלשון המעטה, מהזיקה שלנו למורשת של יהדות בית ראשון למשל.  טענתי כנגד ספרו של וסרמן לא הייתה טענה במישור הדעות.  אם זה היה ספר היסטוריה, לא הייתי מתרעם, כי בכל היסטוריה יש הבעת דעה, ומה גם שהיא לא דעה רחוקה משלי.  הבעיה היא שזה לא ספר היסטוריה.  זה ספר לימוד, ונראה שפרופסור וסרמן לא היה ממש ער להבדל.  בספר לימוד, יש לך אחריות לא רק כלפי הדעה שלך והאמת שלך, אלא אחריות כלפי התלמידים שלך, לחשוף לפניהם מגוון דיעות (את זה וסרמן עשה), ולייצג אותן נאמנה (את זה אני חושב שהוא לא עשה).

ומכאן להערה השלישית, שנוגעת כנראה לדבר שבו אני חלוק על "אין לי שם" וכנראה גם על הנרי וסרמן – הציונות.  הקריאה "עם הננו, עם אחד" של הרצל אינה תגלית.  היא כינון.  הרצל לא גילה שאנחנו עם אחד עם מקורות היסטוריים, תודעה משותפת, מיתוסים משותפים, מנהגים משותפים וכו'.  הוא אולי חשב שהוא מגלה משהו כזה, אבל זו תודעה שבעיני היא כוזבת.  הוא באמת, כפי שכתב לי "אין לי שם" במילים יותר מעליבות, היה יותר מכל עיתונאי אוסטרי, שלא מל את ילדיו, ושהיה קשור בנימי נפשו לתרבות האירופית.  אני קורא את הקריאה של הרצל ככינון ולא כגילוי.  הרצל הקים את המדינה היהודית בבזל באמת ולא באופן מטאפורי, משום שהוא ייצר את התודעה של המנהיגים בקונגרס שהם האסיפה הלאומית של העם היהודי.  הוא ממש כתב על זה כך ביומנו, כך שנראה שהוא היה מודע היטב לכך שהתודעה הלאומית היא תוצר של "סיפור" ולא תוצר של איזו "עמיות" פולקית במובנה הגרמני.  הרצל לא כונן את הלאומיות היהודית לבדו, אבל הוא היה האיש החשוב ביותר בפרוייקט הכינון הזה.  כשאני אומר "כינון", אני משתמש במונח הפוסטמודרני ל"המצאה".

הטענה שלי שבציונות יש משהו נאצל ומפעים אינה כרוכה באימוץ תפיסה של לאומיות ברוח המאה ה-19.  גם מתוך גישה שרואה בעם "קהילה מדומיינת" אפשר להתפעל מהחזון של הציונות, ומהכוח של הרעיון הזה להניע אנשים לפעולה משותפת.  גם מתוך גישה מודרניסטית, אפשר להעריך את הפעולה הזו הערכה חיובית.  גם מודעות לפגמים ולתחלואים של הציונות, שאותם "אין לי שם" טרח למנות בפני, אינה מעמעמת בעיני את זוהרה.  אמת, הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, ואנשים כמו אנשי "אם תרצו" מבאישים את ריחה של הציונות יותר מכל פוסט-ציוני (נראה לי של"אין לי שם" יש איזו טינה מיוחדת אליהם, אפשר להבין אותו), ואנו לעתים עוורים לסבל של "האחר" שאינו חלק מהקהילה המדומיינת שלנו.  ובכל זאת, אני חושב שמדובר במפעל מדהים.  אני חושב שהמפעל הזה יהיה עוד יותר מדהים, אם חברי הקהילה המדומיינת שלנו ייצרו קשרים מדומיינים נוספים, לאנשים ומסורות שאינם חלק מ"העם היהודי" הנוכחי, ולאנשים ומסורות שאינם חלק מ"העם היהודי" העתיק, תהא אשר תהא משמעותו של המונח "עם" בשני המונחים הללו.