על אותיות קטנות ואותיות גדולות

בקונגרס הציוני הראשון, היה רגע אחד קצר שבו נדון הנושא של זכות בחירה לנשים בקונגרס.  זה נשמע כך:

ד"ר קורנבליה: "הנני רוצה רק לשאול, אם הגבירות הנן בעלות זכות בחירה, או לאו."

הנשיא (תיאודור הרצל): "הגבירות הנן, כמובן, אורחות נכבדות מאוד, אך אינן לוקחות חלק בהצבעה. – לאדון מוצקין רשות הדיבור"

זהו.

אי אפשר לדעת באמת מקריאת הפרוטוקול של הישיבה באיזה טון נאמרו הדברים, ואם הייתה פאוזה לפני המילה "לאדון", או לא.  קשה לדעת לפיכך מהטקסט עצמו עד כמה מעליב ופוגע זה היה.  בכל מקרה, מאשד המילים של שלושת ימי הקונגרס, העובדה שזו ההתייחסות היחידה לנושא, מראה שמשתתפי הקונגרס לא חשבו שזו נקודה מאוד חשובה, או שהם חשבו שהדיבור על זה יקלקל את החגיגה הציונית הגדולה.  האם הרצל לא רצה להתעכב על זה?  האם הוא הרגיש לא נעים כשהוא השתיק את ד"ר קורנבליה כך? אני לא יודע את התשובה.

אבל התנועה הציונית הייתה תנועה מהפכנית, שלא יכלה להכיל תפיסה רגרסיבית ושמרנית כזו לאורך זמן, ואכן כבר בקונגרס הציוני השני תוקן העוול, ונשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר לקונגרס.  מדובר בשנת 1898, אז לציונים אין מה להתבייש.  מבט מהיר בטבלה בויקיפדיה (http://en.wikipedia.org/wiki/Women%27s_suffrage), מראה שהתנועה הציונית היתה כמעט חלוצה בעניין הזה.  לפניה רק ניו זילנד וכמה איים קטנים העניקו זכות בחירה לנשים.  עיון נוסף בטבלה מגלה כמה דברים שאולי יהיו מפתיעים למי שלא מכיר את ההיסטוריה של המאבק לזכות בחירה לנשים.  מרבית מדינות אירופה אפשרו זכות בחירה לנשים רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובחלק מהן זה קרה אחרי מאבק אלים.  מדינות המפרץ אפשרו זכות בחירה לנשים רק במאה ה-21, בלבנון נשים צריכות להראות שיש להן לפחות השכלה עממית כדי להצביע.  ערב הסעודית תהיה כנראה המדינה האחרונה שתתן זכות בחירה לנשים (כרגע מתוכנן ל-2015, אבל המועד נדחה כבר כמה פעמים), בהנחה שהמדינות שבהן אין זכות בחירה לאף אחד, לא ישיגו אותה בתחרות האומללה הזו.

אבל מעבר לאנקדוטות הללו, הדבר שלדעתי יותר מעניין הוא המדינות שחרטו על דגלן את נושא השיויון, כמו צרפת וארצות הברית.  בצרפת ניתנה זכות בחירה לנשים רק אחרי מלחמת העולם השניה, ובארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתיקון ה-19 לחוקה.  זה המקום להזכיר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית, מ-1776:

"We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness"

המשפט הזה, אולי המפורסם ביותר בהכרזת העצמאות האמריקאית, הוא בעיני הדוגמה המופתית למקרה של "קרא(י) את האותיות הקטנות".  האנשים שכתבו את ההכרזה הזו לא רק חשבו שזה מובן מאליו שבני אדם נולדו שווים, ובעלי זכויות יסודיות, אלא גם חשבו שזה ברור ומובן מאליו שכשהם כותבים men, הם מתכוונים לכמחצית הזכרים הלבנים שהם בעלי רמת רכוש מינימלית.  הכרזת העצמאות האמריקאית לפיכך, עם כל הפומפוזיות שלה וההתרגשות שהיא מעוררת באמריקאים וגם באחרים, נועדה לאוזניהם של בערך שישית מהאוכלוסיה האמריקאית (הערכה לא מדויקת).  עניים, שחורים, עבדים, נשים ואינדיאנים (native Americans), לא היו זכאים להצביע.  כולם, למעט גברים לבנים עניים, קיבלו את זכות הבחירה רק במאה ה-20, למעלה ממאה שנה לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית.

התרבות הפופולרית האמריקאית מדגישה את האותיות הגדולות של הכרזת העצמאות האמריקאית, וכשהיא עוסקת בה, היא לא מרבה להזכיר את האותיות הקטנות.  זה נכון לא רק בתרבות הפופולרית, אלא גם בכתיבה ההיסטורית.  ההיסטוריונים האמריקאים של המאה ה-19 ואפילו של תחילת המאה העשרים, דיברו יותר על המהפכה האמריקאית וגדולתה, ופחות על העוול הנורא שבחצר האחורית האמריקאית.  אפילו כשהם כתבו על מלחמת האזרחים האמריקאית, הם שתקו לגבי מניעת זכות הבחירה משחורים אחרי המלחמה.  השתיקה הזו, היא אחת העדויות לבעייתיות של כתיבה היסטורית.  היא תמיד נכתבת על ידי אנשים שחיים בתרבות והקשר מסוימים.  במרבית המקרים מדובר באנשים משכילים, המשתייכים לאליטה של החברה שלהם.  ההיסטוריה נכתבת לפיכך מנקודת מבטה של האליטה.

במאה העשרים, כתגובת נגד לשתיקה ולעיוותים הללו, קמו היסטוריונים שניסו להביא את ההיסטוריה מנקודת מבטו של "האחר".  אחת הדוגמאות הבולטות היא ספרו של הווארד זין (Howard Zinn), "היסטוריה עממית של ארצות הברית" שמפרט את ההיסטוריה של ארצות הברית מקולומבוס ועד קלינטון, מנקודת מבטם של כל "המפסידים": אינדיאנים, שחורים, נשים, עניים, פועלים, ארגוני עובדים, וכו'.  זה ספר היסטוריה מעניין, שעוסק כמעט אך ורק ב"אותיות הקטנות".  יותר משהוא ספר היסטוריה, הוא סוג של הכרזת עצמאות אלטרנטיבית, כיוון שהוא רואה לעצמו חובה להיות לקול לקבוצות מושתקות.  במקביל להיסטוריות אלטרנטיביות כאלו, קם דור שלם של פילוסופים של ההיסטוריה, שגיבשו תפיסה ביקורתית סדורה כלפי ההיסטוריה המסורתית, שמכנים אותה בדרך כלל "פוסט מודרניסטית".  בין הפילוסופים האלו יש מתונים וקיצוניים, וכמובן שמולם עולים אלו שמבקרים את הפוסט מודרניזם בטענה שהוא טוען ש"אין אמת", כלומר שהוא מקיים רלטביזם מוסרי קיצוני.  ההאשמה הזו לא תמיד נכונה, אבל זה אזור שמסוכן לדבר עליו ולכתוב עליו, כי הוא עניין שבמחלוקת על גבול האלימות בין פילוסופים.

הסיבה לחמת הזעם שבה מתנהל הויכוח היא שעל פניו מואשמים כל ההיסטוריונים בכך שהם מייצגים את המעמד החברתי שלהם, ואת קבוצת האוכלוסיה שהם משתייכים אליה, ואינם יכולים להיות אובייקטיבים.  האם באמת גברים אינם יכולים לכתוב על נשים, ונוצרים לבנים לא יכולים לכתוב על האיסלאם, בלי שישליכו על "האחר" את ההשתקפות של כל מה שמתועב בהם עצמם?  אדוארד סעיד היה סבור שזה בלתי אפשרי, והוא הקדיש את ספרו "אוריינטליזם" לביקורת ההיסטוריוגרפיה ה"אוריינטלית".  ובכל זאת, האם אין אדם יכול לכתוב בהגינות על קבוצות ואנשים שונים ממנו?  אני עדיין מקווה שזה אפשרי, כמו שתרגום הוא אפשרי.  משהו תמיד מתקפח בתרגום, אבל התרגום בין שפות הוא אפשרי, ולכן נראה לי שגם תרגום בין תרבותי הוא אפשרי.  מתוך זה אני לא בא לטעון שאין דעות קדומות המשתקפות גם בכתיבה היסטורית, אלא רק שלא כל מה שנכתב נכתב מתוך דעה קדומה.

מתי היסטוריה היא "נכונה"?  האם ההיסטוריה העממית של ארצות הברית שכתב זין, נכונה יותר או פחות מהיסטוריה קונבנציונלית של ארצות הברית?  הספר Inventing America למשל, שמשמש כספר לימוד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטאות אמריקאיות הוא ספר שמציין במפורש את נקודת מבטם של האחרים, השחורים, האינדיאנים, והנשים, אבל מספר גם את סיפורם של "אבות האומה" האמריקאית.  כלומר, יש בו התייחסות ל"אותיות הגדולות" וגם ל"אותיות הקטנות".  עם זאת, זו עדיין היסטוריה שנכתבה מנקודת מבט המנצחים במובן הזה שהיא בחרה מה הן האותיות הגדולות ומה הן האותיות הקטנות, בהדגשים, בבחירה מה ה"נושא" ומה ה"ליווי" של היצירה ההיסטורית.  האם בחירה כזו יכולה להיות "נכונה"?  עדיין אין לי תשובה ברורה.  אני חושב שלגיטימי לתת את האותיות הגדולות למנצחים ואת האותיות הקטנות למפסידים, ובלבד שהמפסידים הם באמת מיעוט, ואנחנו כותבים היסטוריה שמטרתה להקיף את התופעה בכללותה.  העיקרון היסודי לדעתי הוא שמה שהיה גדול בעבר צריך לקבל ביטוי גדול יותר בכתיבה ההיסטורית.  משום כך, אני חושב שאי אפשר לכתוב על הצהרת העצמאות האמריקאית בלי לכתוב על ה"אחרים" ובלי שזה יהיה סיפור מאוד משמעותי מהסיפור האמריקאי.  אם הם היו מונעים זכות בחירה מאסירים (כפי שקורה גם היום בארצות הברית), אפשר היה אולי לקבל את זה, כי מדובר במיעוט קטן מאוד, אבל אם "כל בני האדם נוצרו שווים" מתכוון למיעוט קטן של בני האדם, אי אפשר לעבור על זה בשתיקה, ולטעון שמדובר בהיסטוריה טובה.