ימין ושמאל, רק חול וחול, או הערות לתוכנית בזל

ביומו השני של הקונגרס הציוני הראשון, הניח ד"ר נורדאו בפני הקונגרס את תוכנית בזל, ובה המשפט הפותח הכולל את מטרת הציונות:

"הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח לפי המשפט".

ההצעה הזו נוסחה בידי ועדה בת שבעה אנשים, חמישה שנבחרו לכך בועידה מוקדמת, ושניים שצורפו משום שניסחו תוכניות דומות עוד לפני כן.  נורדאו, כנראה מתוך הויכוחים שהיה עד להם בשלב ההכנה, הבין מה מצפה לו באסיפה, ולכן הוא הקדים להקראת התוכנית מילות תחינה בפני האספה, שתתעלה לגודל המאורע, ותצביע על הצעת ההחלטה פה אחד, בלי ויכוחים מיותרים על ניסוח מילה כזו או אחרת.  כמובן שהוא נכשל בזה, והתחיל ויכוח, שכולו עסק בסיפא של המשפט, במילים "לפי המשפט".  בסופו של הויכוח הוחלט להחליף את המילים "לפי המשפט" במילים "לפי משפט הכלל", על פי הצעתו המקורית של הרצל, וכך התקבל הנוסח הסופי הבא:

"הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח לפי משפט הכלל"

לכאורה, לא ברור על מה הייתה כל המהומה. חלק מהבעיה שיש לנו כקוראים בישראל, היא שההצעה עצמה והויכוח נעשו בשפה הגרמנית, והמונחים בתרגום לעברית נראים מאוד דומים זה לזה, ולא נושאים שום מטען רגשי מיוחד שגורם לנו לחשוב שיש כאן משהו כל כך חשוב.  אבל הויכוח הזה היה מאוד חשוב לצירים בועדה, משום שהוא חשף את הפערים שהסתתרו מתחת לפני השטח בקונגרס הציוני.  אני אפגע כבר עכשיו במתח, ואטען שפערים אלו הם בעיני ביסוד המתח שיש בין שמאל וימין בישראל היום.

לפני שאני נכנס לפרטים של הויכוח הזה, אני חושב שכדאי להעיר כמה הערות על המשפט המופלא שהתקבל בסופו של דבר.  ההערה הראשונה, היא על מה שאין במשפט הזה.  אין בו אלוהים.  אין בו שום התייחסות לתורת ישראל, לנביאים, לבית המקדש, או להיסטוריה של העם היהודי.  אין בו גם התייחסות לסוציאליזם ואחוות עמים, לשיויון, לסוג המשטר, או לכל תוכן וצורה שתהיה לאותו "בית מולדת".  המשפט הזה לא אומר שום דבר על המדינה העתידית.  אין פה מקריות.  הרצל רצה את המכנה המשותף הגדול ביותר, וזה חייב לא להגיד כלום על אופייה של המדינה.  זו הסיבה שבחדר יכלו לשבת גם אנשי הציונות המדינית וגם אנשי הציונות המעשית, גם גרמנים וגם רוסים, גם דתיים וגם חילוניים, ולתמוך בהצעה בלי שום בעיה.  זו גם הסיבה שאין שום פירוט לגבי מי נחשב יהודי בתוך "העם היהודי", ואין שום ציון של מה הם גבולות בית המולדת, למעט הציון הכללי "בארץ ישראל", שלא הייתה לו אז שום משמעות טריטוריאלית קונקרטית.

הערה שניה היא על העובדה שמטרת הציונות לא נוסחה כשם עצם.  מטרת הציונות אינה "בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל" אלא פעולה: "להקים…".  זו האנטיתיזה המוחלטת לעבר היהודי.  האנטיתיזה של "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" – משפט שאין בו פועל, ואין בו מישהו שצריך לפעול.  הקונגרס הציוני הגדיר את הציונות כפעולה, כדי שלא יהיו אנשים שיגידו שהם ציונים כי הם מאמינים במשהו, כי הציונות רצתה פעולה ולא אמונה, תקווה או תפילה.

ההערה השלישית היא לשונית.  השתמשתי לעיל בתרגום המקובל לעברית של פרוטוקול הקונגרס הציוני הראשון, שנעשה בידי חיים אורלן ב-1947.  המונח "בית מולדת" הוא תרגום מילולי מדויק, ומבטא את החשש לכתוב באופן מפורש "מדינה" כדי לא להרגיז את השלטונות העת'מאניים.  המונח "עם ישראל" אינו מדויק.  במקור הגרמני נכתב "העם היהודי".  גם המונח "בארץ ישראל" אינו מדויק.  במקור נכתב "בפלשתינה".  אינני יודע מדוע יש אי דיוקים כאלה, דווקא בתרגום משפט היסוד של הציונות, אך יש לי את הניחושים שלי.  באשר ל"משפט הכלל", זה כנראה תרגום מדויק, אך יכול היה להיות גם "המשפט הציבורי".

ההערה הרביעית נוגעת למבנה המשפט.  הוא עונה על השאלות הבאות: מה להקים (בית מולדת), איפה להקים (בארץ ישראל), למי להקים (לעם היהודי).  החלק האחרון "מובטח לפי משפט הכלל" עונה על השאלה "איך להקים".  לכאורה מוזר מאוד.  מדוע במשפט שמתאר את מטרת הציונות, חשוב להגיד בדיוק איך?  הרי בדרך כלל מטרה עונה על השאלה "מה רוצים להשיג", וה"איך" הוא פחות חשוב.  על פניו, הכנסת תיאור של "איך" הייתה עלולה לפגוע במטרה של מציאת המכנה המשותף הגדול ביותר שתיארתי קודם.  פה בדיוק מתחיל הויכוח שהתנהל בקונגרס.

שורש הויכוח היה המחלוקת בין ה"מעשיים" ל"מדיניים".  אנשי הציונות המדינית, והרצל בראשם, לא רצו להיות "גנבים בלילה".  הם רצו מדינה שלא מושגת באמצעות שוחד לפקידים באימפריה העותמנית.  ההתנהלות של המעשיים בעניין זה נראתה להם כמבזה את המפעל הציוני.  הכשלון היחסי של הציונות המעשית באותה תקופה (ויסלחו לי אלפי היהודים האמיצים של העליה הראשונה), גם נתן להם רוח גבית.  לא זו בלבד שהפעולות הללו לא חוקיות, מבאישות את ריח הציונות בעיני העמים, ומשפילות את הרעיון הנאצל של מדינת היהודים, אלא שהן גם לא אפקטיביות.  המעשיים מצידם חששו שההצהרות של הועידה ייצרו לחץ אצל השלטונות העת'מאניים, שיוביל לפגיעה בישובים היהודיים בארץ ישראל.  זו אולי הסיבה להצעה המקורית: "לפי המשפט".  "לפי המשפט" פירושו עשוי להיות פשוט "כחוק", כדרישת ה"מדיניים" אבל אפשר להבין אותו גם אחרת.  למשל, אפשר להבין שבית המולדת יובטח "על ידי המשפט" במובן זה שהמשפט שיווסד בבית המולדת יבטיח את בית המולדת.  במשמעות הזו, לא מדובר בכלל בתשובה על ה"איך", אלא פשוט בתיאור מעט יותר מפורט של ה"מה".  בגרסה הזו יכלו ה"מעשיים" לתמוך, כי משתמע ממנה שאפשר להמשיך בפעולות חשאיות של התגנבות לארץ ורכש אדמות מפוקפק.  כשיקום בית המולדת, הוא יובטח על ידי הקמת מערכת משפט צודקת.  בנוסח אחר, אפשר להבין שאפשר לעשות מעשים לא חוקיים, ולקבל אחר כך בכל זאת את ההכרה של "משפט הכלל" או "משפט העמים".

הויכוח עורר טענה מעניינת נוספת.  פאביוס שך מקלן לא היה יכול להתאפק, ודרש את תיקון הנוסח ל"לפי משפט העמים".  הוא טען את הטענה הזו:

"…אך בלי ערובות מטעם משפט העמים לא תוכל מולדתנו הלאומית להגיע לבטחון לעולם"

כלומר הוא טען שהקמת בית המולדת באמצעים לא כשרים תוביל להעדר לגיטימציה מצד העמים לבית הלאומי, וזו מצידה תוביל לביטולו של בית המולדת.  על הטיעון הזה הוסיפו ד"ר שנירר הוינאי ביום האחרון של הועידה ואחרים, שמתן שוחד משחית גם את המשחד, ובמשתמע יש סכנה להעדר לגיטימציה פנימית, שעלולה לכרסם בבית המולדת, ולהפיל אותו מבפנים.

הועידה אימצה לבסוף נוסח שה"מדיניים" וה"מעשיים" יכלו להבין אותו כרצונם, אבל הניסיון של הרצל להחזיק את כל הפלגים הציוניים בחבילה אחת נדון לכישלון.  המקסימליסטים, שלא הסכימו להגדרה העמומה "בארץ ישראל", פרשו מאוחר יותר והקימו את הציונות הרביזיוניסטית.  ה"מעשיים" וה"מדיניים" אמנם מצאו פשרה בסופו של דבר, אבל בדרך לפשרה פרשו מהתנועה הטריטוריאליסטים למיניהם על רקע תוכנית אוגנדה.  בנוסף, ואולי חמור הרבה יותר, אנשי הציונות הרוחנית לא הסכימו לעמימות לגבי אופיה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ודחפו את החרדים לפילוג היסטורי, שהשאיר את מרבית החרדים מחוץ לתנועה הציונית.  על השאלה "מיהו יהודי" אנחנו כמובן מתקוטטים בישראל עד היום.

בראיה לאחור, למרות הפילוגים הללו, הציונות הצליחה להחזיק מעמד, כל זמן שיכלה לאגד את הציונים סביב המטרה של "בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל".  משהושגה המטרה הזו, אך ללא השגת המטרה של "מובטח על פי משפט הכלל", במשמעות הלגיטימציה החיצונית והפנימית, מה שנותר זה רק לריב.  לריב על "מיהו יהודי", לריב על גבולות המדינה, לריב על החשיבות של הלגיטימציה הפנימית והחיצונית, ולריב על דמותה של המדינה.  בעצם, לריב על כל הדברים שלא צוינו במפורש בתוכנית בזל כי היה ברור שאין עליהם הסכמה.  למעלה ממאה שנים אחר כך, עדיין אין הסכמה.

החלק היחיד בתוכנית בזל שלא הייתה עליו הסכמה אמיתית כבר כשנוסח, הוא שורש המחלוקת בין שמאל וימין בישראל.  הימין אינו מקבל את טענת החשיבות של הלגיטימציה החיצונית או ממעיט בחשיבותה, דוחה את הטענה שאופן הקמת המדינה (על חורבות השאיפות הלאומיות של עם אחר) מייצר רקב פנימי מוסרי, ובכל מקרה אינו מוכן לשלם עבור הלגיטימציה במחיר של ויתור על גבולות "בארץ ישראל" כפי שהוא מפרשן.  השמאל מצידו, אינו מוכן לשלם את מחיר העדר הלגיטימציה החיצונית כדי להשיג את אותם גבולות, ומודאג מכך שהעדר הלגיטימציה בחוגים מתרחבים והולכים של העולם המערבי, שהיה משענתה העיקרית של התנועה הציונית עד כה, יוביל לקריסת בית המולדת.  שורשי המחלוקת נטועים כבר בקונגרס הציוני הראשון.  כאז כן היום, אנו נוטים לעתים קרובות לשכוח את המשותף – בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, ולהתמקד במפריד – כל השאר.

הערה: תודתי לאחות המוצלחת יותר של משפחת דוידי, השולטת בשפה הגרמנית, שקראה את הטקסט של תוכנית בזל בשפת המקור וסייעה לי לבדוק את התרגום.  כל טעות ושגיאה הם כמובן באחריותי.