היום המאושר בחייכם

אחרי חמש שנות חברות, היה ברור לזוגתי ולי, שהקשר שלנו הוא קשר ארוך טווח.  שנינו לא התחברנו לקיטש של הזמנות-שמלה-צילומים-איפור-אולם-אורחים-דיג'יי-רב-צ'קים-כתובה-בורקס-עוף-שולחנות-הינומה-שיר חתונה-כוס-"קבלו-את-החתן-והכלה"-"תדבק-לשוני-לחכי", ולכן חשבנו שאין צורך שנמסד את הקשר באמצעות איזה אקט חיצוני כזה.  אף פעם לא הבנו את העניין הזה של "היום המאושר בחייכם".

מהר מאוד הסבירה לנו מדינת ישראל, באמצעות חוקי המיסוי והמקרקעין שלה, שהתבלבלנו, ושאין לנו בעצם ברירה, אם שנינו רוצים לחלוק בעלות על הבית שבנינו.  כשזוגתי גילתה את זה, היא סיפרה לי על זה בטלפון, ואמרה שהיא תארגן חתונה.  אני לא זוכר מה אמרתי לה, כי האקט הרשמי הזה היה עד כדי כך לא חשוב לי.  רק שנים אחר כך, שעשע אותנו לחשוב שהטלפון היבש והאינפורמטיבי הזה היה המקבילה שלנו להצעת נישואים.  בכל מקרה, טלפון אחד לאיסתא, טופס במשרד הפנים, תרגום על ידי נוטריון, וכמה מאות דולרים אח"כ, היינו על המטוס לקפריסין.

בשדה התעופה חיכה לנו, כחלק מהדיל, מיניבוס.  בפנים היו עוד זוגות ישראלים כמונו, בדרך לחתונה.  האוירה הייתה של טיול שנתי.  הגענו לבית העיריה של ירמסויה, ספק כפר, ספק פרבר של לימסול, ושם הסבירו לנו שהחתונה של כל הזוגות תהיה למחרת באותו אולם.  בחתונה עצמה, זוגתי לבשה מכנסיים קצרים וסנדלים, ואני לבשתי איזו חולצה לבנה קצרה שלא מדדתי לפני כן, ושגיליתי שהיא גדולה עלי ב-3 מידות.  הזמנו טבעות נישואין בארץ, אבל הן היו אמורות להיות מוכנות רק כמה שבועות אחרי החתונה, אז לחתונה עצמה הבאנו טבעות ששאלנו מההורים (מאורע שמהדהד את טקס הנישואין של הוריה של אשתי) כל זוג עמד במשך שלוש דקות, שבמהלכן הקריא ראש העיריה טקסט קצר באנגלית, וכל אחד היה צריך להגיד I do.  כל זוג שעמד בטקס, נתן לזוגות האחרים את המצלמה, כדי שיצלמו.  הטקס שלנו התחיל בזה שראש העיריה אמר לי באנגלית "האם אתה, ז'אק, …", כך הוא ביטא את השם שלי שהיה רשום באנגלית כ-tzach (צח), והוא חזר על זה כמה פעמים.  בגלל זה, בכל התמונות שלנו מהחתונה רואים שיש לי חצי חיוך של מישהו שעוצר את עצמו מלהתפקע מצחוק.  זוגתי הייתה קצת לחוצה מזה שהיא צריכה להגיד משהו באנגלית, ולכן היא אפילו לא שמה לב לשיבוש של השם שלי, מה שכמובן הוסיף לשעשוע שלנו מאוחר יותר.  עד היום היא קוראת לי מדי פעם "ז'אק".

האולם היה בניין קטן ויפה, ואנשי העיריה השתדלו להפגין חגיגיות, אבל זה היה השבוע הכי חם בקפריסין בחמישים השנים האחרונות, וכולנו נזלנו מזיעה.  אחד מהזוגות הנישאים, עולים חדשים מרוסיה, שהיו כנראה מסורבי חיתון, והיחידים שהביאו איתם אורחים, הגיעו לטקס עם לבוש חתונה מלא – חליפה ועניבה, ושמלה ארוכה.  כולנו הרגשנו כלפיהם רחמים עמוקים, כי הם פשוט נמסו.

אני מתעכב על כל הפרטים הקטנים האלה, משום שאשתי ואני מתגאים בעליבות הזו, שמבטאת את יחסנו לרעיון של טקס החתונה.  זה לא שאנחנו לא מגיעים לחתונות, מביאים צ'ק ורוקדים, ואנחנו גם משתדלים לשמוח בשמחתם של חברים ובני משפחה שמתחתנים, אבל באיזשהו מקום, כל הארוע הזה נראה לנו מוגזם ופתטי.  זה לא הסיפור של דת ומדינה.  אמנם מדובר במאורע ציבורי של מיזוג תיקי מס, שהמדינה מסרה אותו לידי הרבנות האורתודוכסית, שחוגגת את נצחונה באמצעות השפלת בני הזוג בטקס מוזר, אבל הסיפור האמיתי מבחינתי זו הפתטיות, ההגזמה והזיוף, והעדר הקשר שבין אהבה למאורע הטקסי.

טקס הנישואין הנוצרי, הוא גלגול של טקס הנישואין הרומי.  הכנסיה הקתולית לקחה מהטקס הרומי את הנזר, ואת הנישואין בפני כומר (במקור, מגיד עתידות).  גם הטקס היהודי דומה באופן חשוד לטקס הנוצרי – ההינומה, הטבעת, העדים, והרב/כומר, אם למנות כמה מאפיינים משותפים.  הטקס הוא לא רק ביטוי לאהבה בין בני אדם, אלא לרוב מהלך בעל משמעות חוקית.  כל הדתות המונותיאיסטיות דורשות אחיזה בטקס הזה, כפי שהן דורשות אחיזה גם בלידה ובמוות. הטקס נועד לצרכי החברה, ולא לצרכי בני הזוג.  זו הסיבה שכל הדתות מקשות על גירושין (האיסלם הכי פחות, אבל גם בו יש אסכולות שונות ביחסן לנושא הגירושין).  החברה מעוניינת בשמירת הסדר החברתי, וטקס הנישואים בפני האל נועד לשמר את הנישואים, גם במקרה של העדר אהבה, משום שזה מה שהחברה מעדיפה, כדי שילדים או נשים לא נשואות לא יפלו למעמסה כלכלית על הציבור.  בעבר נישואין היו עסקה פוליטית וכלכלית בין משפחות, ועד ימינו יש אזורים שבהם הנישואים מאורגנים על ידי ההורים, ואין להם כל קשר לאהבה.  הפמיניזם גורס שכל טקס הנישואים הוא צורה משוכללת של סקסיזם – הגבר משיג "חיי נצח" על ידי הורשת רכושו לצאצאיו, והוא זקוק לכליאת האישה כדי לדעת שאלו הם אכן צאצאיו (לא שונה בהרבה מההתנהגות של אריות שמשתלטים על להקה והורגים את כל הגורים).

ההשקעה המרובה של אנשים בטקס חורגת היום ממשמעותו הדתית.  יש לה איזו משמעות רגשית.  מצד שני, ההשקעה של אינספור שעות כדי להיות יום אחד משהו אחר ושונה ממה שאנחנו באמת היא מוזרה.  האם בתוך השמלה-היקרה-ליום-אחד והחליפה-להשכרה, אנחנו שונים מאותם ישראלים מקומטים שהיינו לפני כן?  למה אנשים מרגישים צורך בהעמדת הפנים הזו?  ובעיקר – אם מה שחשוב זו האהבה בין שני אנשים, למה צריך אורחים?  למה צריך להפגין את האהבה הזו בפני החברים של ההורים מהעבודה?  אני יודע שאני מיעוט קטן, שנראה מוזר בעיני הרוב, אבל את התעלומה הזו עדיין לא פתרתי.  ברור לי לחלוטין שאם הייתי מתחתן בחתונה כזו, לא הייתי יכול להתנהג "בטבעיות".  כל אקט של הפגנת אהבה בארוע כזה לא היה יכול להיות טבעי לי, אלא היה הצגה בפני קהל.

נוכח הקשיים הכלכליים שחווים זוגות צעירים רבים בארץ, נותר לי רק לקוות שעוד זוגות רבים יצטרפו אל המיעוט שאני משתייך אליו, ויתייחסו אל ארוע הנישואים בפרופורציה אחרת מזו המקובלת כיום.  הגודל של האהבה אינו תלוי בגודל הקהל.  הפאר של הטקס אינו משליך על סיכויי ההצלחה של הזוגיות.  קחו דוגמה מקאטו ומארקיה , שהתחתנו בשלהי ימי הרפובליקה הרומית:.

"לא נאספו בני המשפחה ולא קרוביהם. ידיהם נתאחדו בדממה ודי היה להם בנוכחותו של ברוטוס כמגיד עתידות".

מוזמנים להשאיר הערות שטנה ואי הסכמה…