מי מפחד ממדינה דו לאומית?

ב-25 באוגוסט 1830, הוצגה בבריסל האופרה "האילמת מפורטיצ'י", לכבוד יום הולדתו של ויליאם הראשון מלך הולנד.  האריה Amour Sacre de la Patrie במערכה השניה שילהבה את הקהל, שפרץ אל הרחובות של בריסל והחל את המהפכה שקרעה את "בלגיה" מתוך ממלכת הולנד.  למהפכה היו סיבות רבות, שהיו קשורות בשילוב אינטרסים של קבוצות שונות באוכלוסיה.  מצד אחד אינטלקטואלים ליברלים שרצו חוקה שמבטיחה זכויות אדם, ומצד שני אנשי מסורת ששאפו להחזיר את הכוח של הכנסיה הקתולית ובעלי האדמה, ולהאט את עלייתה של תעשייה מודרנית.  השלטון ההולנדי היה שנוא בבלגיה לא רק בגלל הרפורמות שלו, אלא גם בגלל הפרוטסטנטיות שלו, ובעיקר בגלל שהוא נכפה על הבלגים בהסכם וינה.

המדינה הבלגית הייתה מראשיתה חיבור של שתי טריטוריות שונות זו מזו.  בדרום היו הוולונים, דוברי הצרפתית, ובצפון הפלמים, דוברי ההולנדית.  בתוך האזור הפלמי הייתה העיר בריסל מעין מובלעת שבה היה רוב לדוברי צרפתית.  שני האזורים היו שווים בערך בשטחם ובגודל האוכלוסיה שבהם (כיום הפלמים מהווים רוב).  התודעה הלאומית הנפרדת עוד לא התפתחה ב-1830, ושתי הקבוצות השתתפו במהפכה.  עם זאת, מכיוון שהאריסטוקרטיה הפלמית הייתה דוברת צרפתית וראתה עצמה שייכת לתרבות הצרפתית הנעלה, ומכיוון שהולנדית הייתה שפתו של הכובש השנוא שממנו השתחררו הבלגים, המדינה החדשה אימצה את השפה הצרפתית כשפת המדינה הבלעדית במערכות הממשל כולן, כולל מערכת החינוך ומערכת המשפט.  לאורך השנים, החלו שני חלקי בלגיה לקבל ציביון שונה לא רק מבחינת שפת הדיבור.  החלק הוולוני נעשה מתועש יותר, חילוני יותר וסוציאליסטי יותר, לעומת החלק הפלמי שנשאר אגררי וקתולי.  קהילות השפה נשארו נפרדות לחלוטין, בכל מעגלי החיים.

הפלמים החלו בתהליך איטי וכואב של השגת זכויות לשימוש בשפתם.  לאומנים פלמים אף שאפו לעצמאות החבל הפלמי מהחבל הוולוני.  חלק מהלאומנים הללו היו מוכנים גם לשתף פעולה עם הכובש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ששש לייצר חיץ בין הוולונים והפלמים, ולעודד את הלאומיות הפלמית הנפרדת.  למרות שמרבית הפלמים השתתפו בלחימה האמיצה וחסרת הסיכוי בגרמנים, שהובילה לברוטליות הגרמנית ולמה שמכונה "האונס של בלגיה", שיתוף הפעולה של אותו מיעוט פלמי יצר האשמות בבגידה כלפי הפלמים כולם, רדיפה פוליטית של מנהיגי הפלמים אחרי המלחמה, ומרירות רבה בין שתי קהילות השפה.  התופעה הזו חזרה גם במלחמת העולם השניה, שבה היו משתפי פעולה ומתנגדים גם בקרב הוולונים וגם בקרב הפלמים.  אחרי המלחמה היו מעשי נקם בודדים ומשפטים כנגד בוגדים ומשתפי פעולה.  באחד ממעשי הנקם הללו פוצצה האנדרטה לזכר החיילים הפלמים שהשתתפו בלחימה בגרמנים במלחמת העולם הראשונה.  האנדרטה Ijzertoren נבנתה מחדש על ידי הוטראנים הפלמים. היא מהווה סמל לאומי פלמי ועד היום יש עליה את האותיות AVV-VVK, ראשי התיבות של "הכל למען פלנדרס, פלנדרס למען כריסטוס".

אחרי מלחמת העולם השניה החל דווקא החלק הפלמי של בלגיה לשגשג מבחינה כלכלית לעומת החלק הוולוני, והפלמים גם הפכו דמוגרפית לרוב.  בשלב זה הפלמים גם השיגו את כל הזכויות שלהן שאפו מבחינת השימוש בשפה במערכות השלטון.  למרות זאת, הפלמים דחפו יותר ויותר להיבדלות, והממשלה שותקה לחלוטין.  החל מ-1970, עברה בלגיה סידרה של רפורמות חוקתיות, שהפכו אותה לפדרציה, או למדינה דו לאומית.

קוראים ישראלים שמדמיינים מדינה דו לאומית, מדמיינים לרוב מדינה שיש בה שני דגלים, או שני הימנונים.  יש ישראלים שחוששים מהפיכתה של מדינת ישראל למדינה דו לאומית, ובדרך כלל הם חושבים על מדינה דמוקרטית שבה יש רוב ומיעוט, ולכן דמוגרפית במדינה כזו מתישהו יהפכו הערבים לרוב.  זו תפיסה שגויה לחלוטין של הרעיון של מדינה דו לאומית במודל הבלגי.  למען האמת, למי שמכיר את המשטר הישראלי, ואת עקרונות המשטר הדמוקרטי, קשה להאמין שמשטר כמו שיש בבלגיה קיים במציאות.

בבלגיה יש פרלמנט לאזור הפלמי, פרלמנט לאזור הוולוני, ובנוסף פרלמנטים נפרדים לכל קהילת שפה בתוך כל אזור (כי יש מיעוט דובר צרפתית בפלנדריה, ומיעוטים דוברי פלמית וגרמנית בוולוניה).  לבריסל יש פרלמנט משלה.  למדינה הבלגית יש גם פרלמנט פדרלי משותף, אבל היחסים בין הנציגים הפלמים והוולונים בו הם קבועים מראש, ואינם מהווים שיקוף של גודלי האוכלוסיות.  הפלמים יכולים להצביע רק בעד מפלגות פלמיות בפרלמנט, והווולונים רק בעד מפלגות וולוניות.  מערכת החינוך היא נפרדת – יש בתי ספר צרפתיים ופלמים, ולא מלמדים את שתי השפות בשום בית ספר (כמעט).  תושבים רבים בבלגיה מדברים יותר משפה אחת, אבל לרוב השפה השניה היא אנגלית.  בלגיה היא ערב רב של סמכויות חופפות של פרלמנטים שונים, ומרבית הכח לא נמצא בידי הפרלמנט הפדרלי, אלא דווקא בידי הפרלמנטים האזוריים.  אין גם שום סיבה למפלגה כלשהי לחזר אחרי קולות וולונים ופלמים, ומשום כך הזירה הפוליטית הבלגית נעשית יותר ויותר לעומתית וקיצונית, ומפלגות ימין לאומניות דוחפות ל"מכת החסד" ולהיפרדות מוחלטת, בעיקר בקרב הפלמים.

קשה כמעט לדמיין איך משהו כזה לא מתפוצץ מיד, ואיך למרות משקעי העבר, הסכסוך הזה כמעט לעולם אינו גולש לאלימות.  זה קשור בתרבות הפוליטית הבלגית, שבה המונח "פשרה בלגית" מתאר משהו דומה ל'פשרה המפא"יניקית' שלנו, וגם בעובדה ששני העמים מחזיקים ברכוש משותף יקר – בעיר הבירה בריסל, שהיא דו לשונית ודו לאומית, ובירת האיחוד האירופי.  זוהי מציאות אירונית שבאותו זמן שבו אירופה עברה תהליך של גיבוש ואיחוד, עברה בלגיה תהליך הפוך.

ועכשיו נסו לדמיין את זה בעברית ובערבית.  שני עמים, עם היסטוריה עקובה מדם ביניהם, נראטיבים היסטוריים מנוגדים, דתות שונות, שפות שונות, בערך שיויון מספרי (אם כוללים את רצועת עזה) אבל עם קצב גידול דמוגרפי שונה, התפתחות כלכלית שונה, ורכוש משותף יקר (ירושלים והמקומות הקדושים).  הצלחתם לדמיין?

תשובה פשטנית היא להגיד שפה זה המזרח התיכון ולא אירופה, ושהאסלאם הוא לא הנצרות (במאה ה-21 לפחות).  עדיין אפשר לדמיין משטר כזה בירושלים, ואוטונומיה קהילתית לפלסטינים וליהודים, ואפשר להעזר בחיים המשותפים שלנו עם "ערביי ישראל" כבסיס.  האם הרעיון הזה של מדינה פדרטיבית דו לאומית, שמבטיחה את הזכויות הלאומיות של כל אחד מהעמים לאורך זמן, טוב יותר או פחות מהרעיון של מדינה אחת שבה שני לאומים (במשטר כיבוש, או במשטר דמוקרטי שבו אחד הצדדים מהווה רוב), או של שתי מדינות נפרדות לגמרי (מה שמחייב פינוי מאות אלפי אנשים מבתיהם)?

הפוסט הזה נשאר בלי תשובה שלי.  המשך יבוא.