פוסט ראשון. קבלו אותו בבקשה בהכנסת אורחים.
אחרי כמה חודשים של התעסקות בפילוסופיה של ההיסטוריה, לכאורה הייתי אמור לדעת שאין אובייקטיביות בהיסטוריה, שכל טקסט הוא חלק מ"משחק לשוני" ויטגנשטייני של תרבות מסוימת. טקסט תמיד נכתב מנקודת מבט, ובמקרה של כתיבה מקצועית על היסטוריה, זו בדרך כלל נקודת מבט של תרבות העילית ההגמונית. האובייקטיביות לכאורה של כתיבה כזו היא התחזות לאובייקטיביות וכולי.
ובכל זאת, עם קריאת ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בנושא הלאומיות "עם אומה מולדת", התכווצתי למול הדעתנות הגלויה, הפוליטית, והלא מתנצלת שמתגלה בספר כבר מהעמוד הראשון. הפסקה בפרק הראשון כוללת את הטקסט הבא: "…בני העם הפלסטיני, הנאנקים מזה כארבעים שנים תחת עול הכיבוש בשטחים הכבושים… לכבד את זכויותיהם הלגיטימיות של בני העם הפלסטיני להגדרה עצמית… והרי מדובר בתנועה לאומית לכל דבר, שזכויותיה על אדמות מולדת אינן שונות או נופלות מאלו של בת הפלוגתא שלה." אני לא רחוק בדעות שלי מהטקסט הזה, אבל זה טקסט של עיתון ושל בלוג ולא של ספר לימוד. אני לא רוצה לקרוא אותו בספר לימוד על ההיסטוריה של לאומיות באוניברסיטה.
ההערה על הפלסטינים היא הערה שולית, לעומת הנרטיב הכולל של הספר. זה ספר לימוד ראשי בקורס יסוד בנושא הלאומיות, שנכתב על ידי אדם שככל הנראה מתעב את הלאומיות, ומייחל למותה ולעלייתו של סדר פוסט לאומי, שבו כל בני האדם חלק מקהילה אחת. זו הסיבה לשיר שמובא בתחילת הספר, כסוג של מוטו. שירו של הקצין האנגלי ווילפרד אוון, שמתוך החפירות של מלחמת העולם הראשונה מסכם את נוראות המלחמה במילים הבאות:
"…כי אז לא הוספתם ידידי להשמיע מילים נמלצות
באזני ילדים שוחרי תהילות נואשות,
על אודות השקר הנושן:
Dolce et decorum est pro patria mori"
("מתוק וראוי למות למען המולדת")
השיר מוצלח, ואפשר להבין את המחבר שכועס על הררי הפגרים בארונה של הלאומיות, אבל האם המקום להביע את התרעומת הזו הוא בפתיח לקורס בנושא לאומיות?
ניסיתי לבחון את התנאי נוגד המציאות הבא: אם זה היה הפוך, המחבר עצמו היה מתרעם. דמיינו שספר לימוד על לאומיות היה מתחיל במוטו: "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור, או בשיר המקורי של הורטיוס שמצוטט בשירו של אוון. אחר כך בפרק הראשון היה כותב על בני העם ה"פלסטיני" המנהלים מלחמת שמד כנגד היהודים, שאין הם עם, ואין להם זכויות כמו לעם היהודי על המולדת. האם האוניברסיטה הפתוחה הייתה מעיזה לפרסם ספר כזה? אני חושב ומקווה שלא. הנרי וסרמן, מחבר הספר, הקדיש אותו לחסידי אומות העולם שהצילו אותו ואת משפחתו במלחמת העולם השניה. אפשר להבין שמאורעות מלחמת העולם מהווים עבורו את ההוכחה הברורה שהלאומיות היא דבר רע, והוא מקבל ללא כל הסתייגות את הגישה המודרניסטית הרואה בלאומיות מושג "מומצא" שהיסטוריונים "מטעם" טיפחו אותו בעידודם של שליטים שהיו מעוניינים לגבש הממלכות שלהם. הוא גם דוחה בשאט נפש את ההבחנה בין "לאומיות" לבין "לאומנות" באותה פסקה העוסקת בפלסטינים, וטוען שאנו מייחסים לאומנות לאחרים ולאומיות לעצמנו. האמנם?
הלאומיות היא מושג מאגד שיש לו משמעות בעיני אנשים רבים. היא "מומצאת" באותו מובן שבו כל קהילה מודעת לעצמה, שאינה האנושות כולה, היא מומצאת. הלאומיות לא הביאה רק נזק לאנושות. הלאומיות לא הייתה יכולה לכבוש את העולם כולו, ולהיות כה נפוצה, בכל הציויליזציות והיבשות, אלמלא היה בה משהו שקוסם לבני האדם. אני לא בטוח שאני יודע לנסח את הקסם הזה, אבל אני משוכנע שהקריאה המופלאה של הרצל "עם הננו, עם אחד" לא הייתה זקוקה לאנטישמיות כדי לכבוש את ליבם של אנשים כה רבים. אני חושב שמדובר בהנאה שאנו חשים מ"לבלות עם אנשים כמונו" כלשון הפרסומת הישנה של קפולסקי. מערכת משותפת של ערכים, שפה, עבר שמתייחסים אליו, חגים, מנהגים וקודים היא התוצר של הלאומיות, והיא מאפשרת לנו להשתייך, ולהרגיש משמעותיים ולא תלושים. באשר להבדל שבין לאומיות ולאומנות, אני חושב שאפשר לצייר קו שמפריד ביניהם. אם אתה שולל את הלאומיות של האחר וסבור שמאיזו סיבה הלאומיות שלך טובה יותר משלו, אתה לאומן. אם אתה מודע לכך שהמערכת שלו לגיטימית כשלך, אבל אתה מעדיף את המערכת שלך, אתה לאומי. אם כל אדם מקוטלג אצלך רק על פי השתייכותו הלאומית, אתה לאומן. אם אתה מבחין באנושיות שלו, ומעריך אותה, ללא קשר להשתייכותו הלאומית, אפילו כשאתה נלחם בו, אתה לאומי. העיקרון היסודי, שנראה שנעלם מעיניו של הנרי וסרמן הוא היכולת להאמין במה שאתה מאמין, ולעמוד בתוקף על שלך, תוך כדי שאתה מכבד דיעות אחרות משלך. לא נראה שהספר נכתב מנקודת מבט מכבדת כזו.
העולם הישן והעולם החדש 